דווקא לי יצא החבר הדמיוני הכי מעפן
בתור ילדה-בטטה גמדית, הזדהיתי עם הספר "הבטטה של שמוליק" והחלטתי שרק חבר דמיוני חמוד ואוהב יעזור לי להבין מה רוצה ממני העולם הזה. 30 שנה אחרי, הקרצייה עדיין איתי
המצאתי את הקרצייה הזה כבר בגיל עשר, בעקבות ספר שנקרא "הבטטה של שמוליק". בתור ילדה-בטטה גמדית, הזדהיתי עמוקות עם הספר הזה והחלטתי שרק חבר דמיוני חמוד, אוהב, חם ומתחשב, יעזור לי להבין מה רוצה ממני העולם הזה.
30 שנה אחרי, עדיין מלאה, רווקה עם תירוצים, דופקת לי בדלת סוזנה מקומה ראשונה שלושה כיווני אוויר ושמה לי בידיים צלחת קוּבה-סלק כי אני לבד, רחמנות עלי, ויום שישי היום, בכל זאת, ובלי בעל, בלי ילדים, בלי חובות... כאן תמיד מגיע הקטע של ניגוב דמעות דמיוניות, אז אני ממהרת להכריז, בפעם האלף, שדווקא יש לי שמוליק (מקיא בשקט בפינה). איזה קטע, בדיוק עכשיו הוא יצא לעבודה שלו בהייטק. מה, לא ראית אותו במדרגות?
סוזנה מסתכלת עלי בשתיקה. היא אולי אנאלפביתית, אבל לא עשו אותה מתחת לשולחן בשוק, והיא לא באמת קונה את הסיפורים שלי על הייטקיסט שלא היה ולא נברא.
הפחתתי בהדרגה את הציפיות ממנו
ככל שהתבגרתי, הבנתי שאני היחידה שרואה ושומעת את שמוליק, ומכיוון שהוא לא ממש התעניין בי או במה שקורה לי, הפחתתי בהדרגה את הציפיות ממנו, כמו למשל שימרח לי את המיונז על הסנדוויצ'ים, שיוכיח את גבריותו על ידי פתיחת קופסאות שימורים, שיגיד לי שאני הכי יפה בעולם כששומרי משקל זרקו אותי בטענה שאני משחיתה להם את המוניטין... דברים כאלה. לא מסובכים, אבל עוזרים לזוז ולנשום קצת יותר בקלות.
אלא שלשמוליק יש עולם שלם שלא קשור אלי. הוא כזה. סוג של חבר דמיוני מודרני. פעם הוא הסביר לי איך זה עובד, אבל נכנסתי לערפול אחרי המילים: "אני צריך את החופש שלי". יש לו דעות, אמונות, עקרונות, מערכת שלמה של חוקים שאין לי מושג מאיפה הוא הקריץ אבל ברור לו לגמרי שאני חייבת לשמוע. והוא משמיע, אל תדאגו לו. עם ביטחון עצמי של ערס וכריזמה חתול רחוב.
אחרי עשר שנים "ביחד", הוא פתאום הביא לי הביתה את גלוסקה, החברה הדמיונית שלו, והודיע שמעכשיו היא גרה איתנו, כי הזמנים השתנו ואני משעממת אותו רצח.
הלו?! אתה החבר הדמיוני שלי אולי??? אתה לא באמת קובע לי כאן עובדות ומשתלט לי על החיים, אה?
הוא ממשיך לחפור, ולחפור, ולחפור
שמוליק לא מתרגש מהצרחות שלי. הוא ממשיך לחפור, ולחפור, ולחפור, טוען שהוא הגבר שלי ושאני כלום בלעדיו. עוד מעט הוא יחליט שאני בכלל החברה הדמיונית שלו. הוא לא מפסיק עד שאני מאיימת עליו שכבר יש לי יותר מ-200 חברים דמיוניים אחרים שהסכמתי להם באינטרנט, ושזה רק עניין של קליק להחליף אותו במישהו שממש אכפת לו ממני.
העניינים התחילו להתדרדר במהירות כשגלוסקה ושמוליק הלכו ופתחו בלוג תחת הכותרת המקורית "החיים בזבל". כל יום הם היו רוקדים לי בסלון ריקודים קטנים של אושר על כל אחד שנכנס לבלוג הדבילי שלהם והסכים איתם שהחיים באמת בזבל. והיו להם 129 הסכמות כאלה. בתוך יומיים!
אז איפה הטלפון של ההוא משבוע שעבר?
לפנייה לכתב/ת 
