שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    4 אחרי המלחמה: מה למדנו?

    לא ברור מתי תגיע מלחמת לבנון השלישית, אבל צה"ל מתכונן אליה באינטנסיביות, ובהכרה ברורה שתהיה שונה לחלוטין מהקודמת. איך משיגים הרתעה, התרעה והכרעה, מה עושים עם אלפי הרקטות - והאם הפעם נדע להתמודד טוב יותר עם העולם המשמיץ?

    "נחת עליך כרגע מטח - רקטות, פגזים, מה לא. מה אתה עושה?". הסגן-משנה הצעיר מגולני הרהר רגע והחל לפרט באוזני הרמטכ"ל את סדר הפעולות שהוא, כמפקד מוצב בגזרה המרכזית של הגולן, עתיד לנקוט, אם הסורים יפתיעו אותו בהרעשה מאסיבית לילית. באמצע המונולוג קוטע אותו אשכנזי: "ואיך תדע שלא עולים עליך כוחות קומנדו בחסות האש והחשיכה?" הקצין מצביע על כמה עמדות מבוצרות היטב ומסביר איך לוחמיו יגיעו אליהן ויצפו מהן על נתיבי התקרבות משוערים של הקומנדו הסורי.

     

    כרבע-שעה נמשך הפינג-פונג: הרמטכ"ל שואל - הסג"ם באפוד קרב וקסדה משיב. כשהתשובה אינה מספקת את הרב-אלוף - הוא מסביר למפקד המחלקה הצעיר בדקדקנות של מורה ובשפה פשוטה מה צריך לעשות. אחר-כך הוא מוודא שהמג"ד, המח"ט ומפקד האוגדה, שניצבים סביבם בחצי-מעגל, יפיצו את המסר וההנחיות בין הכוחות והמוצבים. כמה דקות אחר-כך ירד אשכנזי למפגש הערכת-מצב עם אלוף הפיקוד אייזנקוט, ומשם לשיחה עם כל מפקדי הכוחות ברמה.

     

    באותו שבוע הייתה "מתיחות הסקאדים" בשיאה. התקשורת הישראלית דיווחה על טילים שעברו - או לא - מסוריה לחיזבאללה בלבנון. נפוצו שמועות שישראל כמעט הפציצה את השיירה, ואילו וושינגטון מנעה זאת ברגע האחרון. לרגעים נדמה היה, במהלך אותו סיור בגולן, שהרמטכ"ל בא לתדריך אחרון לכוחות ערב קרב.


    הקצין תומר בוהדנה מפונה. תמונה שהפכה לסמל (צילום: אלעד גרשגורן) 

     

    אלא שהמציאות הייתה הרבה פחות דרמטית. היה כבר ברור באותו יום שלסורים, לחיזבאללה וגם לישראל אין שום כוונה להפר את השקט. הסיור, אחד מיני רבים בשנים האחרונות, כמו גם הגיחות כמעט מדי שבוע לגזרה הלבנונית, הם דרכו של אשכנזי לוודא שהלקח העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הופק ויושם. הווי אומר: שהצבא צריך להיות בכל רגע נתון במוכנות ובכשירות מלאות לביצוע משימותיו ותוכניות המבצע שלו, בכל מתאר התפתחות אפשרי - החל מתקרית גבול מוגבלת, שצריך לסיימה מהר לפני שתידרדר; עבור למבצע או מערכה יזומים על ידינו בתגובה על פיגוע, ניסיון חטיפה או חדירה ליישוב או ניסיון להעביר מה שמכונה "נשק שובר שוויון" מסוריה ללבנון; וכלה במלחמה כוללת.

     

    קומנדו על הקרקע, טילים באוויר

    המתאר המקסימלי של מלחמה כזו, להערכת אגף המודיעין, חוזה אפשרות של מתקפה כוללת עלינו משטחן של סוריה ולבנון ביחד. אולי גם עזה תצטרף. במלחמה כזו תונחת אש תלולת-מסלול מאסיבית - מאות, אולי אלפי רקטות, טילים, מרגמות וארטילריה מדי יום - על העורף האזרחי והצבאי בישראל. במקביל, על הקרקע, ינסו כוחות קומנדו סוריים לבצע מחטפי-שטח בגולן ובחרמון, ויחידות הכוח המיוחד של חיזבאללה ינסו לחדור ליישובים ולבצע פיגועים מכל הסוגים באזור הגבול.

     

    בין אם יתממש התרחיש המקסימלי הזה או מתארי מלחמה אחרים, קשים פחות, שבהם סוריה ועזה יהיו מחוץ למשחק - צה"ל צריך להיות מסוגל לבלום מתקפת-פתע ולעבור למתקפה, שתאפשר לו לסיים את הלחימה בזמן הקצר ביותר האפשרי, במינימום נזק ואבידות בצידנו ובתוצאות צבאיות ומדיניות שירתיעו את חיזבאללה, את הסורים ואת חמאס מליזום לחימה נוספת במשך זמן רב. כמה שנים לפחות. זו בעצם משמעותו העדכנית של המונח "הכרעה", על פי תפישת הביטחון מבית היוצר של ברק ואשכנזי.

     

    הצבא על כל זרועותיו צריך להגיע להישג זה בין אם יקבל התרעה מודיעינית מראש על עימות צפוי ובין אם לאו, באמצעות תוכניות מערכה ומבצעים מוכנות מראש, תוך שימוש משולב באש מדויקת ובהנעת כוחות יבשה, כשהוא מגייס מילואים ומפעיל את חיל-האוויר בשעה שמחסני החירום ושדות התעופה מופצצים ברקטות וטילים מכל הסוגים, וכך גם העורף האזרחי ומתקניו החיוניים. המודיעין צריך לספק את תשתית המידע והמטרות לכל אלה לפני ותוך כדי הלחימה; מערך הפיקוד והשליטה, הממוחשב ברובו, צריך לאפשר לצה"ל למצות את המרב מיכולות האש והתמרון. זוהי בעצם, על רגל אחת, תורת ההפעלה העדכנית של צה"ל.


     

    רון בן ישי בלבנון, אחרי המלחמה

     

    תפישה זו גובשה לא רק על פי הלקחים שצה"ל הפיק לגבי עצמו ממלחמת לבנון השנייה, אלא גם על סמך אלה שהפיקו חיזבאללה וסוריה מאותה מלחמה - ומהלכי ההתעצמות וההיערכות החדשה שנקטו בשטח. אפילו אדם שצופה מבחוץ יכול להתרשם שבמערכת הביטחון ובצה"ל מתכוננים היום למלחמה הבאה, בהכרה ברורה שהיא תהיה שונה הקודמת. אם מפני שלאויב יש יכולות כמותיות ואיכותיות חדשות, שלא היו לו ב-2006, ואם מפני שצה"ל עבר ועודנו עובר מאז מהפכה כמעט בכל התחומים: טכנולוגיה, ארגון, מלאים, אימונים וגם בתחום ערכי הלחימה והחשיבה הטקטית והאסטרטגית.

     

    המוקש האזרחי, הפלונטר ההסברתי

    אחד השינויים המעניינים והראויים לציון בחשיבה הצה"לית הוא המאמץ לגבש תורת לחימה נגד אויב, הפועל במתכוון מתוך אוכלוסיה אזרחית לא-לוחמת ומשתמש בה כמגן אנושי. תורת לחימה זו מנסה לכאורה לרבע את המעגל: להסב אבדות כבדות ללוחמי האויב ולציוד הלחימה שלו, ובה בשעה להימנע ככל האפשר מלגרום אבדות וסבל לאוכלוסייה האזרחית.

     

    מטרה נוספת היא להגיע למצב בסיום הלחימה, שבה ישראל לא תגונה ותבודד בזירה הבינלאומית, שידידיה (בעיקר ארה"ב) לא יתקשו להגן עליה במוסדות בינלאומיים, ושלא תהיה תחמושת למערכת הדה-לגיטימציה שמנהלים נגדה ארגונים איסלאמיים וארגוני שמאל רדיקליים. במלחמת לבנון השנייה, למשל, אולץ צה"ל להפסיק את הלחימה ל-48 שעות בגלל פצצה שפגעה במרתף בית והרגה אזרחים שהסתתרו בו - כך לפחות טענה התקשורת הערבית והבינלאומית. לקח זמן עד שהתבררו העובדות, אבל חיזבאללה הרוויח זמן יקר. ב"עופרת יצוקה" כבר יושמו הלקחים, אבל עדיין ספגנו את דו"ח גולדסטון. כעת נדמה שבצה"ל גיבשו תפישה חדשה, לפיה מנהלים מלחמת תקשורת והסברה מקדימה עוד לפני פרוץ הקרבות, כדי לנטרל את ההאשמות נגד ישראל שיבואו בזמן ואחרי הלחימה.


    חיילי צה"ל שבים מלבנון (צילום: רויטרס)

     

    רק השבוע "הקריב" צה"ל נתונים מודיעיניים חסויים על מתקני חיזבאללה בתוך העיירה אל-חיאם, כדי להראות לתושביה, לאו"ם ולעולם כולו שחיזבאללה משתמש בהם, וכי כל בית שיימצא בו נשק או מתקן של חיזבאללה הוא יעד לגיטימי לפגיעה, מבחינה משפטית ומוסרית (עיקרון זה אגב נקבע על-ידי שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ בזמן מלחמת לבנון השנייה: הוא הורה להפציץ את הרקטות הכבדות ארוכות-הטווח שהוסתרו בתוך בתים, חרף אזהרות אלופי צה"ל כי ייהרגו מאות אזרחים וכי ההפצצה תסגיר מקורות מודיעין יקרים. כיום מודים בצה"ל שפרץ צדק - האבדות בקרב הכפריים הלבנוניים היו מועטות, וגוש דן לא נפגע מהרקטות). החשיפה אמורה ליצור מצב, שהאוכלוסייה הלא-לוחמת תפנה מרצונה את האזורים שבהם התבסס מערך הלחימה של חיזבאללה, וכך תימנע פגיעה באזרחים. היו מקרים לאחרונה שבהם התפוצצו "מסיבה לא ברורה" מחסני נשק של חיזבאללה בתוך כפרים - ייתכן שאלה השיגו מטרה דומה.

     

    מרכיב נוסף בחשיבה הצה"לית נוגע לשאלה, איך צריכה מדינת ישראל להיערך להגנה על העורף במלחמה עתידית. כאן להכרעה יש משמעויות כספיות, הנאמדות במיליארדים רבים של דולרים. הברירה היא בין "מיגון פסיבי" (ממ"דים, מקלטים, מיגון בתי-ספר ומוסדות ציבור); הגנה אקטיבית (הקמה מהירה של סוללות "כיפת ברזל", "חץ" והאצה של פיתוח מערכת היירוט נגד רקטות כבדות "שרביט קסמים"); והשקעה במערכות מודיעין, כלי-טיס ורקטות, שיאפשרו לצה"ל לתקוף מהר ובדיוק רב מספר גדול של משגרים, רקטות וטילים בשטח האויב.

     

    בצה"ל התגבשה דעה חד-משמעית, כי הדרך המהירה והזולה להתגבר על איום הנשק תלול המסלול היא באמצעות תקיפה. ליתר דיוק - בצה"ל מעדיפים "תמהיל" של הגנה פסיבית לאוכלוסייה האזרחית, עם הצטיידות מאסיבית בחימוש ואמצעי תקיפה. ההגנה האקטיבית היא מנקודת ראות צמרת צה"ל בעדיפות שלישית. לכן,
    גם את הסוללות הראשונות של "כיפת ברזל" רוצים בצה"ל להציב סביב בסיסי חיל-האוויר ומתקנים חיוניים, ולא סביב יישובים. הנשיא אובמה פתר חלקית את הדילמה כשהעניק לאחרונה מתנה: 205 מיליון דולר להצטיידות מהירה ב-15 סוללות "כיפת ברזל" ומאות טילי יירוט עבורן. אבל הוויכוח בעינו: הפוליטיקאים מעוניינים בהגנה אקטיבית מאסיבית, שתסכל פגיעת רקטות ביישובים אזרחיים, בעוד הצבא רוצה לתקוף - ולקבל לשם הצטיידות לכך כל שקל וכל דולר שאפשר לשים עליו את היד. הד לוויכוח הזה אפשר למצוא כעת במאבקי התקציב שנפתחו השבוע.

     

    אין ספק כי מלחמת לבנון השנייה הולכת ומתרחקת מאיתנו לא רק בזמן, אלא גם בהיבט התודעתי. מה שמעסיק את צה"ל ומערכת הביטחון - בעצם את כולנו - היא המלחמה הבאה, שמלחמת לבנון השנייה הייתה לכל היותר קדימון לה. אבל בכל זאת יש קשר: אמ"ן מעריך כי המלחמה הבאה לא תפרוץ הקיץ, ואולי אף תידחה לזמן ארוך יותר. זאת בעיקר מפני שמלחמת לבנון השנייה, על כל קלקוליה, הצליחה להשיג הרתעה יציבה, המחזיקה מעמד כבר ארבע שנים. הרתעה זו אולי רק דוחה את המלחמה הבאה, אך גם זה הישג לא מבוטל מנקודת ראותו של כל אחד מאיתנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חייל פצוע במלחמה
    צילום: איי אף פי
    תומך חיזבאללה על הגבול
    צילום: איי אף פי
    צילום: איי פי
    חיילי צה"ל בדרך ללבנון
    צילום: איי פי
    צילום: איי פי
    תקיפה בלבנון
    צילום: איי פי
    מומלצים