אני מרגישה שאני מפספסת החיים שלי
אני חיה את חיי בתחושה מתמדת של "רק כשזה יקרה", סופרת את הימים עד שיגיע בן הזוג המיוחל. ומה עד אז? לחיים שלי עכשיו אין משמעות? למה אני לא מסוגלת ליהנות מהם? ומצד שני, זה נראה הגיוני לחכות, לא? מה, אני אביא ילד לבד?
אני קמה בבוקר, מסתכלת מסביב. הכל טוב, בסך הכל. בדיוק עברתי לדירה חדשה, חמודה מאוד, בפאתי תל אביב, אחרי ששנים כבר לא גרתי בעיר הזו והתעקשתי לגור במקומות שגורמים לאנשים להרים גבה כשהם שומעים איפה אני גרה. אני קמה לי בעצלתיים, מתארגנת לקראת עוד יום חדש בעבודה שלי, גם היא חדשה, עבודה שרדפתי אחריה זמן רב והיום היא שלי, ואני שמחה בה מאוד.
ולמרות כל אלו, משהו חסר. כשעברתי דירה עכשיו, זה היה מלווה בכל כך הרבה עצב, כי בפעם האחרונה שעברתי דירה, נשבעתי לעצמי שהפעם הבאה שאעבור דירה, תהיה כשאעבור לגור עם בן זוג. וכך היה גם בפעם שלפני.... והנה אני שוב, עוברת דירה, לדירה זמנית נוספת, שאני שוב מקווה שהפעם הבאה שאעבור ממנה תהיה כשאעבור לגור עם בן זוג.
צריך לשמוח בחלקנו, וצריך לחיות בכאן ובעכשיו
אחותי חיה את חייה במחשבה שכשיהיה לה כסף, היא תהיה מאושרת. או שלפחות יהיה לה יותר טוב, גם אם עדיין יהיו לה בעיות בחיים. ואני כל הזמן גוערת בה על זה. כשאני מסתכלת עליה, ברור לי כל כך שזה לא נכון. שגם אם ישכבו לה מיליון דולר בבנק, היא עדיין לא תהיה מאושרת. כי צריך לשמוח בחלקנו, וצריך לחיות בכאן ובעכשיו, ושכדי באמת לא לפספס את החיים, צריך פשוט לקבל את המציאות ואת מה שקורה, כי זה מה שקורה, ולא לחיות את החיים בתחושה מתמדת של "רק שכזה יקרה, רק אז אוכל באמת להיות מאושרת".
ואז אני מחזירה את המבט אלי, לעצמי, ומבינה שאני עושה בדיוק את אותו הדבר. גם אני חיה את חיי בתחושה מתמדת של "רק כשזה יקרה". גם אני מעבירה את חיי, סופרת את הימים עד שיגיע בן הזוג המיוחל. ומה עד אז? לחיים שלי עכשיו אין משמעות? למה אני לא מסוגלת ליהנות מהם? לשמוח במה שיש? פשוט לחיות? למה? האם זה באמת כמו שכתב לי אקס שלי אחרי שהתחתן? "עכשיו, אחרי שהתחתנתי, אפשר להתחיל את החים האמיתיים".
אני רוצה ילדים, אני יודעת את זה
ומצד שני, זה נראה הגיוני לחכות, לא? מה, אני אביא ילד לבד? אבל אני עדיין מקווה שהוא יגיע, אבא שלו, ושלא אאלץ לעבור גם את החוויה הזו לבדי. אני רוצה ילדים, אני יודעת את זה, אבל אני עדיין רוצה שהם יהיו פרי של אהבה משותפת שלי ושל בן זוגי, ולא פרי של שעון ביולוגי מתקתק ואיזה תורם זרע שלא יודע אפילו על קיומו של ג'וניור. אז בעצם נגזר עלי לשבת ולחכות, לא?
שלא לדבר על כל הדייטים הסתמיים, הבדידות ההולכת ומתעצמת עם הזמן, והחוסר בסקס, ובאהבה. מעל כל אלו תלוי שלט מאוד ברור, ענק כזה, שכתוב עליו באותיות של קידוש לבנה "החיים שלי בהולד, עד שהוא יגיע". מצד
אני כבר רואה את התגובות, שאומרות שאפשר ליהנות גם מהדרך, שיש גם חברים וחברות שהם לא בני זוג ושאפשר גם לשמוח איתם, שלא הכל עצוב כל כך ודרמטי כל כך – אבל מה אני עושה עם גוש הדמעות שתקוע לי בגרון מאז שעברתי לדירה החדשה שלי, ולא היה לי אפילו עם מי לחגוג את המאורע? נכון, יש לי חברים ומשפחה, אבל בסופו של יום לכל אחד מהם יש את החיים שלו. נכון, אפשר ליהנות גם מהדרך, אבל מה אם זה פשוט כבר לא כיף לי יותר, לשבת ולספר על עצמי לעוד בחור שפגשתי באתר היכרויות?
מה לעשות? איך אפשר לנצח בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו?
לפנייה לכתב/ת 
