חברי פייסבוק, יש לכם שלושה ימים להיזכר בי
היום, אחרי שכל כך הרבה שמות ותמונות זרמו אצלי בפרופיל, קרצו לי, רמזו לי, שלחו לי באפליקציה, אני יודעת יותר טוב, אני יודעת מה יקרה הלאה - כלום. מוצצי אנרגיה – נמאסתם!
אז אני נכנסת, רק בשביל הסיכוי. פעם סלדתי מהרעיון, אחר כך השלמתי איתו, אמרתי "אחד למיליון", עד שגיליתי שלא מעט זוגות חברים שלי הכירו ככה. אם יש סיכוי, אז אני נכנסת.
יש לי הודעות, קריצות, מתנות, ומה לא, הקיטצ'יות בהתגלמותה. דביק וסמיך פה באפליקציה, כל כך הרבה גברים "אינטרסטד" בי, ממש מרגש... אז זהו שלא. זה לא מרגש אותי בכלל, אולי פעם זה ריגש אותי, כשהחלטתי לוותר על הגאווה המטופשת שלי ולהיכנע לנורמות חברתיות שצועקות בראשי שאני צריכה להשתדל יותר, בעיקר בגילי שנושק ל-30. אבל היום, אחרי שכל כך הרבה שמות ותמונות זרמו אצלי בפרופיל, קרצו לי, רמזו לי, שלחו לי - באפליקציה, אני יודעת יותר טוב, אני יודעת מה יקרה הלאה, ההמשך ידוע מראש. אני אדפדף, אלחץ "כן" של ברירת מחדל על אחד או שניים, הם יצרפו אותי לפייסבוק או ישלחו לי הודעה. עם קריצה בלי קריצה,
מה שקורה בפייסבוק נשאר בפייסבוק, ואני מעדיפה להמר בווגאס. מקצרים משפטים, מחזרים במתנות וירטואליות, בונים חווה וירטואלית והופכים לשכנים, מותר לקרוץ, אולי אפילו רצוי.
כשבדייט אמיתי, בעולם החיצון, אם תקרוץ או תשמיט את המילה "אני" מכל משפט אני אחשוב שאתה חייזר במקרה הטוב וערס במקרה הרע. אבל בפייסבוק, זה מקובל. אחרי שצירפו, הם לא מדברים איתי בצ''אט, אם אני יוזמת, אולי זה מרתיע אותם. אם אני לא יוזמת, אולי הם חושבים שאני לא באמת רוצה אותם. ואז הם נשארים בחיי הווירטואליים, משנים סטטוסים, מצרפים עוד חברים, ובעיקר חברות, להן הם יעשו בדיוק את אותו התרגיל. הכל מתחיל ונגמר בפייסבוק. חשבתי להירשם לאתר היכרויות אמיתי, אבל בשביל מה?! בעיניי זה אותו הדבר, עוד אתר לבזבז בו את הזמן שלי, עוד ציפייה, עוד התמכרות, עוד אכזבה, עוד סוף ידוע מראש.
אם באמת הייתם רוצים, כבר היה קורה משהו
מוצצי אנרגיה, די, נמאסתם! תמונות עם שם וגיל כבר לא עושות לי את זה. להוסיף תמונה לאוסף, להוסיף שם ברשימת החברים. לא שווה את ההתמכרות, את בזבוז הזמן, את התקוות שנידונו לאכזבה, לא שווה את האנרגיה ולא שווה את הזמן שלי מול המחשב. הקצבתי בזמן, לא רק את הזמן שלי בפייסבוק, אלא את הזמן שלכם בפייסבוק שלי. שלושה ימים יש לכם להיזכר שהייתם "מעוניינים" בי, וזה גם יותר מדי, אם באמת הייתם רוצים, כבר היה קורה משהו. אם לא קורה דבר בינינו, כנראה שגם אתם חולים באפתיות פייסבוקית נפוצה, המחלה שמאיימת לנוון את האופטימיות שבי וחוסמת לי את הצ'אקרות. שלושה ימים ונמחקתם, אחר כך הודעות עם סמיילי עצוב לא יתקבלו בהבנה.
איפה הייתם קודם?! הרי ראינו זה את זה זמינים בצ'אט ולא דיברנו. אז מה הטעם לשמור אתכם ברשימת החברים שלי, בשביל להגדיל את מספר החברים? לא תודה, עברתי את הגיל שרציתי להרגיש מקובלת. בשביל שתוכלו לחטט לי בפרופיל? סליחה, אבל אני אדם ולא מוזיאון.
הפייסבוק הוא רק דרך, אז יאללה, תתקדמו
פה באינטרנט הכל יבש, אין פה חילופי אנרגיה, אפילו לא חילופי משפטים, הבעת פנים או טון דיבור, את הציניות שלי גם ככה לא תבינו בצ'אט וגם אני לא אבין אתכם, אתם תמונה ולא יותר, ולי נשאר רק לנחש, אין לי מושג מי אתם באמת. רוצים לדבר איתי במציאות? הפייסבוק הוא רק דרך, אז יאללה, תתקדמו. אם אתם לא חלק מהפתרון אתם חלק מהמחלה, מאיימים להדביק אותי.
אז גבר, בחר את עצמך, האם גם אתה נגוע באפתיות פייסבוקית נפוצה? ואם התשובה היא "כן" , "כנראה", או "אולי" - תתרחק ממני ומהפייסבוק שלי, כי את החיסון למחלה עוד לא מצאתי, ונגועים כמוך ממשיכים להתקיף.
לפנייה לכתב/ת 
