אני מעדיפה להישאר רווקה מאשר מזוייפת

לא חסרות סיבות לבכות, אבל יחד עם זאת, במהירות שאני בוכה אני יכולה לחייך, לשמוח ולצחוק כל הדרך לא חשוב לאן. העיקר ליהנות מהדרך, כן גם מרחוב קפלן הסואן, תמיד כשאני עוברת שם בדרך אל הבנק אני נעצרת להריח את פרח הפיטנה הלבן. אני משתדלת לעבור במעברי חצייה למרות שנדרסתי על אחד כזה, ועוד באור ירוק. לפעמים אני אומרת שלום לאנשים שאני כלל לא מכירה. תנסו את זה. ובעיקר - אני מחייכת גם אם אין לי סיבה ממשית.

והחיים יכולים להיות יבשים, משעממים, שגרתיים, אפורים, מעוננים ולא משמחים. קל מאוד ליפול ליגון ולעצב. אבל גם בזמנים הקשים שלי, לא היה מצב שאני אשכב במיטה ואבכה כל היום. בכיתי, כן, אבל עשיתי עוד דברים חוץ מלבכות.

אוהבת לצבוע את החיים (ציור: שרית שי)

היחסים מתחילים קודם כל שם בפנים. בבטן, בלב, בראש

מי אתה? מי את? זה לא מעניין אף אחד. חשוב את מי אתה מכיר, מה את לובשת, באיזה רכב את נוהגת, כמה תארים עשית, זה מה שמעניין את האנשים, הכל אינטרסים. בדיוק כמו חתונות, בריתות וחוזים. את זה אפשר לראות בכל מקום, כי עולם כמנהגו נוהג ולא נשנה את זה. אבל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לעשות דבר אחד קטן - להיות אמיתי עם עצמו. לעמוד מול המראה, להסתכל לעצמך בעיניים, ולדעת שמה שרואים שם זה הדבר האמיתי. הכנות. היושר הפנימי.

לפעמים לא קל לי להיות אני. לא קל להיות מישהי שאומרת וכותבת את מה שהיא חושבת. אני לא יודעת "לעגל פינות". קשה לקבל אנשים כמוני, שלא פוחדים להגיד, להיחשף, לענות, לעמוד על שלהם. פעם חשבתי שלהשתנות אולי יהיה נכון. פניתי לכיוון של הפורום המפורסם, אמרו שמקבלים שם משקפיים שונים לחיים, פלוס בונוס: תיק עם כלי עבודה של בוב הבנאי. אפילו נרשמתי פעם, אבל ביטלתי את השתתפותי לאחר קריאת השאלון שהיה עליי למלא.

אז בינתיים אני מסתדרת נהדר עם משקפי הווג שלי. יש לי שני גוונים של חום כהה ובהיר. אני רואה יופי. החיים יפים. 6:6. הפורום מתאים למי שעדיין סגור בקופסה ומזמן הבטיח לעצמו שהוא עוד יחיה את החיים האלה. מה שכן, זה בהחלט יכול להיות פוטנציאל לספידייט. תלוי ברמת הייאוש שאגיע אליה. אולי עוד אנסה.

אולי אני אופטימית מדי, פנטזיונרית, חיה בסרט, בסך הכל אני אוהבת את החיים, ויותר מזה - מאמינה באהבה.