שתף קטע נבחר
 

אני מעדיפה להישאר רווקה מאשר מזוייפת

אין הזדמנות שנייה לחיים, ובכל מקרה אף אחד לא יישאר כאן לנצח. אז למה שלא תנצח? לכל אחד ואחת יש תזמורת, נגנים ובמה. אולי אני אופטימית מדי, פנטזיונרית, חיה בסרט, בסך הכל אני אוהבת את החיים, ויותר מזה - מאמינה באהבה

יש לי את זה. את חדוות החיים, השמחה, האופטימיות, הילדותיות וההתלהבות שלא מתנדפת לה. כן אני עדיין צוחקת בקול רם, אני גם לא מתביישת לבכות.

 

יש ימים שאני בוכה עד שאין לי אוויר, הדמעות מתערבבות עם הנזלת שאני לא מספיקה לנקות, וכבר לא אכפת לי, כי אני בוכה עד הסוף. עד שהבכי מפסיק. לא נלחמת בו, נותנת לו לזרום כמה שהוא צריך, ולא אכפת לי אם מישהו ישמע או יראה, כי עכשיו זכותי לבכות. זה יכול להיות באמצע הסרט, או ממשפט סתמי באיזה שיר בצרפתית, מלשמוע את דיאנה ב"כוכב נולד", אני יכולה לבכות למראה של יונה דרוסה על הכביש, בעלי חיים הם צד מאוד רגיש אצלי.

 

לא חסרות סיבות לבכות, אבל יחד עם זאת, במהירות שאני בוכה אני יכולה לחייך, לשמוח ולצחוק כל הדרך לא חשוב לאן. העיקר ליהנות מהדרך, כן גם מרחוב קפלן הסואן, תמיד כשאני עוברת שם בדרך אל הבנק אני נעצרת להריח את פרח הפיטנה הלבן. אני משתדלת לעבור במעברי חצייה למרות שנדרסתי על אחד כזה, ועוד באור ירוק. לפעמים אני אומרת שלום לאנשים שאני כלל לא מכירה. תנסו את זה. ובעיקר - אני מחייכת גם אם אין לי סיבה ממשית.

 

והחיים יכולים להיות יבשים, משעממים, שגרתיים, אפורים, מעוננים ולא משמחים. קל מאוד ליפול ליגון ולעצב. אבל גם בזמנים הקשים שלי, לא היה מצב שאני אשכב במיטה ואבכה כל היום. בכיתי, כן, אבל עשיתי עוד דברים חוץ מלבכות.

 

לכן אני דואגת לצבוע את החיים. אפשר בצבעי שמן, הם מתייבשים לאט אט, צבעי האקריליק מהירים במיוחד. אני נוהגת להוסיף "תבלינים", בין הבישול לתבלון אני משתפת אתכם בתחושות ובמחשבות שלי. זה מוסיף לי טעם. אני לא לבד. אתם שם איתי, בטוב וברע.


אוהבת לצבוע את החיים (ציור: שרית שי)

 

אין לי ספק שכמוני יש רבים ורבות, רווקים מתבגרים, נשואים, גרושים, ילדותיים, עצובים או שמחים, שחיים בחיפה, רמת גן, באר שבע או תל אביב, הודו, אמריקה. יש דבר אחד משותף לכולנו - כולנו בני אדם בהגדרה הכללית.דומים ושונים כמעט באותה מידה.

 

היחסים מתחילים קודם כל שם בפנים. בבטן, בלב, בראש

אצל כולם יש סוג של יחסים: עם המשפחה, החברים, העבודה, החברה, הסביבה. אבל היחסים מתחילים קודם כל שם בפנים. בבטן, בלב, בראש של כל אחד ואחת מאיתנו. את כל השאר מכתיבים החברה, הנורמות, הסטטוסים למיניהם, תעודות הזהות, כרטיסי האשראי, הנוסע המתמיד, תעודת התושב, כל אלה הם רק חלק מסימני הזיהוי שלך.

מי אתה? מי את? זה לא מעניין אף אחד. חשוב את מי אתה מכיר, מה את לובשת, באיזה רכב את נוהגת, כמה תארים עשית, זה מה שמעניין את האנשים, הכל אינטרסים. בדיוק כמו חתונות, בריתות וחוזים. את זה אפשר לראות בכל מקום, כי עולם כמנהגו נוהג ולא נשנה את זה. אבל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לעשות דבר אחד קטן - להיות אמיתי עם עצמו. לעמוד מול המראה, להסתכל לעצמך בעיניים, ולדעת שמה שרואים שם זה הדבר האמיתי. הכנות. היושר הפנימי.

 

לפעמים לא קל לי להיות אני. לא קל להיות מישהי שאומרת וכותבת את מה שהיא חושבת. אני לא יודעת "לעגל פינות". קשה לקבל אנשים כמוני, שלא פוחדים להגיד, להיחשף, לענות, לעמוד על שלהם. פעם חשבתי שלהשתנות אולי יהיה נכון. פניתי לכיוון של הפורום המפורסם, אמרו שמקבלים שם משקפיים שונים לחיים, פלוס בונוס: תיק עם כלי עבודה של בוב הבנאי. אפילו נרשמתי פעם, אבל ביטלתי את השתתפותי לאחר קריאת השאלון שהיה עליי למלא.

 

אז בינתיים אני מסתדרת נהדר עם משקפי הווג שלי. יש לי שני גוונים של חום כהה ובהיר. אני רואה יופי. החיים יפים. 6:6. הפורום מתאים למי שעדיין סגור בקופסה ומזמן הבטיח לעצמו שהוא עוד יחיה את החיים האלה. מה שכן, זה בהחלט יכול להיות פוטנציאל לספידייט. תלוי ברמת הייאוש שאגיע אליה. אולי עוד אנסה.

 

אולי אני אופטימית מדי, פנטזיונרית, חיה בסרט, בסך הכל אני אוהבת את החיים, ויותר מזה - מאמינה באהבה.

 

מערכות יחסים הן מורכבות ושונות יחסים עם הילד, או החבר, הבעל או האמא, אפילו עם החתול והכלב יש לנו יחסים. וגם לי ולכם כבר יש מערכת יחסים. חלק מכם הרי רק מחכה לרגע שיוכל להתקיף אותי, להוציא את הכעס, הקנאה, השנאה בתגובה אחת, בעודו מסתתר מאחורי שם או מספר. ולעומתם, האנשים המעטים יותר, האמיצים, הכנים, המזדהים, המפרגנים ומרחיקי הלכת, המברכים.

 

אם אני צריכה להשתנות, לשנות את קו המחשבה שלי, להיות מזוייפת, לחיות בתוך כלוב מזהב, להעביר את החיים בשעמום, בהמתנה לפנסיה ולצמיחת הילדים, שיהיו בריאים, כנראה אוותר. אני מעדיפה להישאר רווקה מאשר מזוייפת. לדעתי אין הזדמנות שנייה לחיים האלה, ובכל מקרה אף אחד לא יישאר כאן לנצח. אז למה שלא תנצח? לכל אחד ואחת יש תזמורת, נגנים ובמה.

 

הכי חשוב זו האמת שלך. הכנות. לכעוס אם צריך, אבל לא להירדם כעוסים, לבכות מתי שבא. לא לשכוח לחייך גם בלי סיבה, לרקוד כאילו אין אף אחד בחדר, לשיר בקול רם גם אם מזייפים, להחמיא אם זה אמיתי, ולא לפחד לאהוב.

 

ברוך הבא טפו באב.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לפעמים לא קל לי להיות אני
צילום: אילן לוי
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים