ידעתי שלנשים כמוני אין הרבה סיכוי לריגושים
יום אחד, בלי שום הכנה, באמצע שאני לשה את הכתפיים של שושנה מהמספרה, התפרצה לי פתאום לחדר אשה הזויה, הפוכה לגמרי, עם שערות מכאן עד ראש פינה, שכל הנרות נכבו סופית מרוב שנבהלו ממנה, ונבחה: "את מוציאה לי שם רע! ירקתי דם כדי להשיג את השם של השרמוטה מתל אביב!"
כמו בסרט אימה ראיתי את עצמי, בריג'יט השמנה מקריית גת, מקבלת מטופלים מחוטטים בחדר מעופש שניסיתי לקשט בפוסטרים של שושנים ונרות שלא החזיקו מעמד. הייתי מקבלת אותם בהבעה של השלמה עם הגורל. הפנים שלי היו מרוחות בחצי מהתמרוקייה של ששון מהפינה, ורק חיכיתי שיגיע הערב, שאלך לרקוד בדיסקוטק במרכז. הייתי מטלטלת את השומנים שלי בשמחה, והפרוז'קטורים סינוורו לי את העיניים והנשמה. אין ספק שהחיים היו טובים אלי.
אנשים שיודעים לחיות טוב מנרגילה וקרמבו
הרחובות של קריית גת של פעם, לפני שנינט ויהודה היו באים לצהריים בשבת ומעמידים את כל הקריה על הרגליים, היו רגועים ושלווים. אנשים שיודעים לחיות טוב מנרגילה וקרמבו הם אנשים שמחים. כל הזמן חיכיתי שמשהו יקרה, למרות שעמוק בפנים ידעתי שלנשים כמוני אין הרבה סיכוי לריגושים.
יום אחד, בלי שום הכנה, באמצע שאני לשה את הכתפיים של שושנה מהמספרה, התפרצה לי פתאום לחדר אשה הזויה, הפוכה לגמרי, עם שערות מכאן עד ראש פינה, שכל הנרות נכבו סופית מרוב שנבהלו ממנה, ונבחה: "את מוציאה לי שם רע! ירקתי דם כדי להשיג את השם של השרמוטה מתל אביב ואת תקועה לי כמו עצם בגרון עם השומנים שלך והדיסקוטקים שלך והמסאז'ים שלך! את חייבת להתחפף מכאן. עכשיו! בואי. אני אעזור לך. אי אפשר ככה יותר. באמא שלי!"
"מה... מה... למה... מי את!" כמעט קיבלתי שבץ על המקום מהיצור המטורף הזה. אין הרבה מטורפים בקריית גת. רק המסכנים האלה ששוכבים בהוספיס וכבר לא אכפת להם מכלום. אפילו לא מהחיים.
"אני זאת את מהעתיד. נעים מאוד. בלה פלור. סליחה על הבלגן שעשיתי לך כאן, וואלה, אבל את חייבת לבוא איתי. יש לי דיבור צפוף איתך, גברת. אני זוכרת אותך מצוין. חיכיתי בסבלנות שתעשי משהו עם החיים שלך, אבל חאלס. זה נגמר. עכשיו! זוזי!"
חשבתי בשקט על מה אכלתי ושתיתי מהבוקר. נס קפה בכוס הענקית הצהובה, חביתה עם יותר מדי שמן ומלפפון מקולף. זה לא משם.
זה הכדורים נגד דיכאון שהתחלתי לקחת
אולי משהו בסבון שהחלפתי? יימח שמו של שמעון מהמכולת שתמיד עובד עלי שאקנה את הדברים הכי מוזרים שמביאים לו במיוחד מבת ים. אבל קשה לי להאמין שאפשר ככה להשתגע בגלל סבון. אני יודעת מה זה. זה הכדורים נגד דיכאון שהתחלתי לקחת. זהו זה. ידעתי שהם באים עם תופעות לוואי, אבל בחיי, ככה לעשות לאשה מבוגרת?
"אני מחכה!" נופפה לי המשוגעת עם לק אדום מקולף. "ואני תכף נרדמת כאן מהעיר הזאת. יש לי קלסטרופוביה ממקומות שלא קורה בהם כלום. את באה או לא?!"
"מה, עכשיו?" ניסיתי להרוויח זמן.
"עכשיו! עכשיו! יאללה! אודרוב!" היא הביאה נביחה אחרונה ומשכה אותי ביד. כשיצאנו מהדלת שמעתי את שושנה ממלמלת: "מה בריג'יט, כבר עברו 50 דקות? עוד פעם את עובדת עלי? אני לא באה יותר, אני אספר לכווולם!"
"אה... תשמעי, אשה משוגעת, את הורסת לי את העסקים פה, מה נראה לך!" ניסיתי להראות שיש לי דעה משלי.
המשוגעת לא התרשמה. היא הלכה איתי מהר ברחובות, ואנשים הסתכלו! אני אמות מהבושה. זה הסוף שלי. היא לקחה אותי אל התחנה המרכזית, ואני כל הזמן חשבתי למי שושנה תספר, ומה יהיה עם יחיאל שקבעתי איתו בערב על הרחבה במרכז.
כל הזמן שנסענו עד תל אביב בלה לא אמרה כלום. אפילו לא נתנה לי לשבת ליד החלון. כמה כבר יוצא לי ככה לנסוע פתאום באמצע היום לתל אביב?! אבל היא רק השעינה את הראש על הידיים, והסתכלה עלי בעצב: "היית בחורה כל כך יפה כשהיית צעירה, איך הזנחת את עצמך ככה, איך!"
היא לא הפסיקה להגיד את זה. כל כך התעצבנתי, שלא חשבתי אפילו מאיפה היא לעזאזל יודעת איך נראיתי כשהייתי צעירה.
כשהגענו לתל אביב היא לקחה אותי לבית קפה על הים, הזמינה לשתינו מיץ פטל אדום מוגז, ואמרה: "עכשיו תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב, כי אני לא אחזור על זה יותר מפעם אחת. והפרעת הקשב שלך לא ממש מרשימה אותי, אז תתרכזי: קוראים לי בלה פלור. אני זאת את בעוד מאה שנים. מה שאת עושה היום משפיע על מה שאני עושה בעתיד. את איתי עד עכשיו?"
"בטח בטח", מלמלתי והסתכלתי מסביב לראות מי יכול להציל אותי. אבל זה תל אביב, לא קריית גת, אנשים פה לא מצילים אחד את השני. אפילו אם אנחנו בים.
"אז ככה. אני מבינה שאת מרוצה לגמרי מהחיים שלך, ושמירת המסורת שלך, ומהבחורים שמדגדגים אותך בלילה, ומהכדורים שאת בולעת כי אמרו לך שככה תחייכי יותר, ומאיך שאת נרקבת בעיר החשוכה שלך בין שאר הממוטות שאת קוראת להם חברים מהמרכז קליטה, אני מבינה את זה. באמת. זה לגמרי מגרה לחיות חיים חשוכים בין אנשים חשוכים שלא חושבים שהחיים זה משהו שמגיע בעטיפה צבעונית, אבל את לא יכולה להמשיך ככה יותר. אני יש לי שֵם לשמור עליו. תסתכלי עלי. אני מפתה גברים ברשת והם נופלים בקלי קלות במלכודת שלי, ואחר כך אני מספרת עליהם לכל העולם. אבל הגעתי לזה עם התמדה. לא עם כניעה לחיים של רכיכה מעוכה מהירקון. אוקיי? אם את ממשיכה ככה בחיים הדבילים שלך, את גוררת אותי אל העתיד שלך, ואז לא תהיה בלה פלור. לא חראם?"
"רשת? מלכודת? רכיכה?" התחלתי להבין עם מי יש לי עסק "רגע אחד. את רוצה להגיד לי שאת זאת אני, רק בעוד 50 שנה?!"
"הללויה!" בלה נשענה אחורה על כסא הקש, מבסוטית. "אז המידע בכל זאת חודר לראש. לקחת לך את הזמן, אין מה לדבר, אבל העיקר שהבנת בסוף. עכשיו תגידי לי. מה את מתכוונת לעשות כדי שהעתיד שלי לא יישטף לביוב?"
מה יש בחיים שלך שאת כל כך מתלהבת מהם, אה?
הסתכלתי עליה בלי להגיד כלום, וכשקלטתי שהיא אשכרה מחכה לתשובה, אמרתי לה: "את חושבת שאת חכמה נורא, אה? נמרה כזאת, נכון? אז תגידי לי בבקשה. מה יש בחיים שלך שאת כל כך מתלהבת מהם, אה? לא, אני באמת רוצה לדעת. יש לך מוזיקה טובה שאת שומעת? יש לך חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם? יש לך אמבטיה נקייה? מה! תגידי לי דבר אחד טוב שיש לך בחיים ושבשבילו שווה שאני אלך ואהפוך את כל החיים שלי. ואז נדבר!"
הראיתי לה! מכשפה!
בלה הסתכלה עלי, ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו עלה לה ניצוץ בעיניים. נדמה לי שהיא סוף סוף התחילה להעריך אותי.
"אני אגיד לך. אנחנו יכולות לפתוח עסק ביחד. אני במקרה בדיוק מחפשת עבודה עכשיו. תראי מה נעשה. נמצא מקום שלא משנה לאף אחד איך הוא נראה, שבור כזה, ונשפץ אותו ונסדר אותו, ואת תמשיכי לעשות את המסאז'ים הדביליים שלך, רק תדובבי את האנשים לדבר קצת, כי כאן בתל אביב, כשאנשים מתחילים לדבר, אי אפשר לעצור אותם, ואני אכתוב את הסיפורים שלהם, אה? מה את אומרת? זה יעבוד אש. מילה של בלה!"
מכון עיסוי בתל אביב. פנטסטי. בחיי. אף אחד עוד לא חשב על זה.
בלה ואני עובדות עכשיו ביחד. בבקרים אנחנו מקבלות מטופלים והיא יושבת בפינה ורושמת במהירות את כל הקשקושים שלהם על עבודה, ובגידות, ושקרים, וזיונים, וכסף. אני עושה להם מסאז'ים, לרכך קצת את החיים שמכאיבים להם כל כך בשרירים. שלושה שקלים אני מקבלת ממנה על כל סיפור שהיא מצליחה להוציא. זאת עסקה לא רעה בשביל אשה כמוני. באמת. הכי אנחנו פופולריות אצל המכשפות והקוראות בקלפים ושאר הרוחניקים התמהוניים שבאים אלינו כדי לראות במו עיניהם איך זה יכול להיות שעבר ועתיד גרים ביחד בכיף בהווה.
ערב אחד ישבנו בפארק ודיברנו על מוסר. כשנפל כוכב, ביקשתי, בגלל שהחיים שלי כל כך מושלמים עכשיו, להתמחות גם בסידור גבות והורדת שפם.
לפנייה לכתב/ת 
