הוא רצה שאעזוב כל מה שיש לי ואלך אחריו
"את יודעת שזה חשוב לי, למה את חייבת להיות אנוכית?" הוא הקשה, ואני באמת רציתי שיהיה לו טוב, שיתקדם בחיים. אבל הייתי חייבת לוודא ששינוי כמו שהוא תכנן לנו לא יהרוס לי. טור על סוף ופרידה, שהם בעצם גם התחלה חדשה
הוא לא הביט אחורה לכיוון שלי כשעלה על המדרגות הנעות שלקחו אותו למעלה, לאולם בו יבדקו את דרכונו והתיק שלו. הגבר שאהבתי הלך ונעלם ממני, התרחק. הצער היכה בי כאשר זכרונות ותמונות מהחיים המשותפים שלנו הציפו אותי.
יצאנו חצי שנה ואז עברנו לגור יחד. זו היתה שנה בה הכל הלך טוב. מעבר לזוגיות הנהדרת שצמחה בינינו קצרתי הצלחות במקום העבודה שלי וקודמתי. חיי החברה שלי היו תוססים, הכרתי אנשים חדשים והקשר עם בני משפחתי מעולם לא היה טוב יותר. אבל כמובן, כל אידיליה נמשכת לזמן מוקצב בלבד.
ערב אחד חזר בן זוגי הביתה ובפיו בשורה: בחברה בה עבד רצו לקדם אותו והציעו לו תפקיד ניהולי בסניף בשיקגו. כששאלתי אותו כמה זמן הוא אמור לעשות את התפקיד הזה, הוא לא ידע לענות לי. "שנתיים, שלוש, חמש, עשר... מי יודע איך הדברים יתגלגלו", ענה במשיכת כתפיים.
"יש לי אזרחות אמריקנית ונקים שם משפחה – אז לא נצטרך לחזור בכלל", אמר, ואני חשבתי: נקים, נוּכל, לא נצטרך, הכל התבלבל לי בראש. כשהוא שם לב שאני שותקת, הוא ניסה לדובב אותי. אמרתי שאני שמחה בשבילו על הקידום שייעדו לו, כי ידעתי שזה משהו שהוא מאוד רצה. הסברתי לו שהבשורה נחתה עליי בהפתעה ואני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי התוכניות שלו למעבר המשותף שלנו. בכלל לא היה לי ברור שאני רוצה לעשות צעד כזה בחיים שלי.
עכשיו היה תורו להרגיש בלבול. "אבל דיברנו על זה שתיתכן אפשרות כזאת", אמר.
"נכון, דיברנו על זה בתחילת הקשר. אבל מאז קרו גם דברים בחיים שלי. המצב השתנה מבחינתי".
"אז מה את רוצה להגיד, שאת לא רוצה לבוא? את יודעת שזה חשוב לי. למה את חייבת להיות אנוכית ולהרוס?"
לא התכוונתי להרוס לו. רציתי שיהיה לו טוב, שיצמח ושיתקדם בחיים. אבל הייתי חייבת לוודא שהשינוי שהוא תכנן לנו לא יהרוס לי. בעצם, אני לא האנוכית היחידה בסיפור הזה, אם לפי הגישה שלו אני צריכה לוותר על כל מה שיש לי כדי לנסוע איתו, בלי שמשאירים לי טיפת מקום להסס.
הוא הבטיח שלא אצטרך לעבוד, שהוא יהיה המשפחה שלי
למחרת הוא נקט טקטיקה שונה. הוא התקשר אליי למשרד שלוש פעמים, כל פעם עם נתון אחר: האם ידעתי שהרפואה בארצות הברית היא בין המתקדמות בעולם? שהחינוך הוא מהטובים ביותר בעולם, ושאיכות החיים שם גבוהה מאוד? כן, האמת היא שידעתי את כל זה.
הוא הבטיח שאחיה שם כמו מלכה, שיהיה לנו בית ענק ושתי מכוניות לפחות. בפחות מאמץ נקבל הרבה יותר ונוכל לגדל שם משפחה בלי לחצים אותם יש בשפע בארץ. הוא אמר לי שלא אצטרך לעבוד, כי הוא ירוויח מספיק בשביל שנינו. אבל את כל מה שהוא אמר אני שמעתי קצת אחרת. חשבתי על כך שאחיה בארץ זרה, רחוק ממשפחתי וחבריי, לא אעשה שום דבר במהלך היום ואהיה תלויה בו לגמרי.
לאחר יומיים, בשבת בצהריים, ישבנו על הספה מול הטלוויזיה והנושא עלה שוב. הוא ניחם אותי ואמר שנכון שאפרד מכל מי שקרוב אליי, אבל אוכל להכיר שם חברים חדשים. הוא יהיה המשפחה שלי, ואיתו אקים משפחה חדשה. "החיים שלנו שם יהיו טובים יותר. האנשים שם תרבותיים יותר ואדיבים. יהיה לנו ביטחון כלכלי, נחייה ברווחה ויהיה לנו ביטחון פיזי, לא כמו בארץ".
אבל אני ידעתי שאלו חצאי אמיתות. ידעתי ששיקגו לא נחשבת בדיוק לעיר הכי בטוחה בעולם, וידעתי עוד שאמנם האנשים בארצות הברית אדיבים ומנומסים, אבל אופיים של הקשרים החברתיים שם שונה לגמרי מבארץ. היתה לי הרגשה שהחיים בשיקגו אכן עשויים להיות נוחים יותר, אבל גם בודדים יותר. כשהעליתי את הדברים מול בן זוגי הוא הביע מורת רוח. הוא אמר שאצטרך להחליט בקרוב, כי צריך להתחיל בהכנות לנסיעה.
כמעט שכנעתי את עצמי, ואז הבטתי סביב
ניסיתי להתייעץ עם אחרים, אבל למרבה הצער אף אחד לא רצה להשפיע עליי בהחלטה כה משמעותית. אילו מצבי היה אחר, אילו היה לי רע בעבודה, אילו הייתי נטולת חברים או שהקשר עם המשפחה שלי לא היה טוב – אולי היה לי קל יותר להחליט. אבל בחיים האמיתיים הדילמות שאנו חווים הן לא פשוטות ולא קלות. ידעתי שלא משנה באיזו דרך אבחר, יש לי המון להפסיד.
הייתי חייבת לצאת מהדירה, להתרחק קצת. ליד הבית בו גרתי יש בית קפה קטן, הלכתי לשם לבד לשתות משהו ולחשוב. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי השינוי הזה, על אף שהוא גדול, יהיה לטובתי. אמרתי לעצמי שאחיה עם הגבר שאהבתי אהבת נפש, אקים איתו משפחה ואחיה חיי נוחות. כמעט שכנעתי את עצמי, ואז התבוננתי ברחוב ובאנשים שעברו בו. גבר אחד עזר לנוסעת באוטובוס להוריד עגלת תינוק והמשיך בדרכו. מעברו השני של הכביש, בחומוסיה, ישבה בחורה וחיסלה צלחת משואשה בהנאה. בשולחן לידי ישבו שני צעירים שצחקו וציטטו משפטים מ"מבצע סבתא". ברקע התנגן שיר של שלום חנוך שאני אוהבת, ובגינה הסמוכה לבית הקפה התרוצצו ילדים בחופשיות ובלי חשש. אהבה אדירה מילאה אותי לארץ הזאת, אפילו שהיא אוכלת יושביה ולעיר הזאת, הלא מאוד נקייה, על האנשים שחיים בה, אפילו שהם לא תרבותיים.
כעבור שבועיים עמדתי בטרמינל, המומה וכואבת, ליד אותן מדרגות נעות שלקחו את הגבר שלי רחוק ממני. בסופו של דבר הסתובבתי ויצאתי מהאולם, מתאפקת לא לפרוץ בבכי. כשהגעתי לדירה, שהיתה רק שלי עכשיו, חיכתה לי הפתעה. אמא שלי ושתי חברותיי הטובות ביותר היו שם. הן באו לתמוך ולנחם.
כשראיתי אותן, הדמעות פרצו בבכי שהיה בו כאב וצער על אובדן, אבל גם שמחה מסוימת והקלה.
את התמהיל הזה של רגשות ודמעות עטפו שלושה זוגות ידיים בחום אנושי מדהים שאין כמוהו בעולם כולו. באותו רגע ידעתי בוודאות שההחלטה שעשיתי היתה הנכונה ביותר עבורי. הרי יש כל מיני אהבות בחיים: אהבה לאם, אהבה לחברה טובה ואהבה לעם ולמולדת – וכל האהבות האלה חשובות לא פחות מאהבה לגבר.
לפנייה לכתב/ת 
