אריאל שרון - האירוניה של ההיסטוריה

הרבה תכונות רעות כבר נמנו באריאל שרון לאורך השנים, אבל אף אחד לא טען מעולם שהוא חסר חוש הומור. חברים שלי, ששימשו כמאבטחים שלו בשנות ה-80 – שנים שבהן לא מעט אנשים צעירים דמיינו את עצמם מדי פעם נמצאים ליד שרון עם אקדח, ונבהלו מהמחשבה – ידעו לספר על "קטעים" אינסוף בנסיעות הארוכות שלו לחו"ל. אם ב-7 בפברואר יהיה לראש ממשלת ישראל, אין ספק ששרון יידע להעריך את חוש ההומור של ההיסטוריה. האיש שפעם אמרו עליו שיקיף את לשכת ראש הממשלה בטנקים, יגיע אליה כמעט בשיבתו, נשען על תדמית מחודשת ומרוככת, שפעם היתה מעליבה אותו.
יותר מכל דבר, שרון היה ונשאר הסמל הגדול של הראייה הביטחוניסטית הישראלית. זו שרואה את קיומנו כאן כנטע צודק אך זר, שהמרחב כולו – מרחב מאיים, קודר ורוחש סכנה כמו שדות כפר מל"ל בלילות ילדותו של שרון – קם עליו לחסלו. זו שמאמינה כי עלינו להיות חזקים כל יום וכל שעה, וכולם צריכים לדעת זאת. שרון אוהב לומר שמהצד השני של הגבול – והגבול הוא פיסי ופוליטי, מדיני ואנושי, כל מה שמעבר לאמותיו הרחבות שלו עצמו – יודעים להעריך אותו. הוא מתכוון שיודעים שהוא חזק, ויודעים שהכוח מדבר.
הוא היה מאבני היסוד של הכוח הישראלי. על כתפיו של רב-סרן בשנות העשרים שלו, שנלקח מהאוניברסיטה וניתנה לו חירות חסרת גבולות במידה שלא היתה לפניו ולא תהיה אחריו לאדם בגילו ובדרגתו, עיצבו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל, משה דיין, את צה"ל החדש. יחידה 101 לא היתה יותר מכנופיית פורעים, אבל על המיתוס שלה נבנה הלוחם העברי, זה שממלא כל משימה. חטיבת הצנחנים ניהלה במיתלה קרב שתועלתו היתה מפוקפקת ומחירו היה כבד, אבל ללא האתוס המבצעי שעיצבה לא היה קם צה"ל של ששת הימים ושל היום.
שרון הוא גם זה שהביא את תפיסת הכוח אל שיאה האבסורדי והטראגי. מלחמת לבנון לא היתה מלחמת שולל; שרון צודק לחלוטין בכך שמעולם לא ידע הדרג המדיני כל כך הרבה פרטים כמו ב-1982. רק שהוא עצמו ידע שהתמונה הגדולה נעלמת לחלוטין מעיני מנחם בגין וחבריו לממשלה. והרעיון כולו – שימוש בכוחה הצבאי של ישראל לצורך מהלך סוחף, שישנה את פני המרחב ויפתור צרור בעיות באיבחה אחת – הרעיון הזה קרס ונפל. מאז ניטל משרון הכוח להשתמש בכוח. אף אחד מאיתנו אינו יכול לומר מה יעשה בו, אם יחזור ויושם בידיו אחרי 20 שנה.

מי יהיה האיש שייכנס בשער הכוח?

לכאורה, אנחנו יודעים על שרון הכל. הביוגרפיה שלו גלויה בפנינו, הוא דמות ציבורית כבר יותר מ-40 שנה ופוליטיקאי יותר מרבע מאה. אבל רק מעטים יודעים לומר מי יהיה האיש שייכנס בשער הכוח אם ינצח בבחירות. מה עוללו לו זיקנתו, אובדן אשתו האהובה ושנים של עלבונות, שבהן כבר נואש מלהגיע? עד כמה יעמוד בו הכוח לעמוד בפני הכורח ההיסטורי, הנוקש על דלתו כשם שנקש על דלתו של ביטחוניסט מובהק אחר, יצחק רבין? האם, באקט אחרון של אירוניה, יהיה דווקא הוא זה שינפץ סופית את אשליית הקיום בכוח של ישראל? ואולי, מכוחו של מצב פוליטי מדיני מסובך, נגזר עליו – גם אם ינצח – להגיע רק כדי לגעת, לא יותר?
הישראלים הראשונים ששאלו את עצמם מה יקרה אם שרון יהיה ראש ממשלה הם היום אנשים בגיל העמידה. אלה שצעקו "אריק מלך ישראל" הם סבים לנכדים, אלה שחירפו אותו בלבנון כבר לא עושים מילואים. בגיל הזה, וכתוצאה מכמעט-תאונה פוליטית, עומד האיש שפעם אמרו עליו שאין לו מעצור בשער המקום שהוא המעצור האחרון. בלי קשר למה שתצביעו ב-6 בפברואר, אתם חייבים להעריך את האירוניה. אני בטוח ששרון מעריך אותה.