איך הפסקתי לפחד והתחלתי לראות סרטים בשפות שאני לא מבין

שניים מכל שלושה גברים שאני מכיר מתבאסים מעצם המחשבה על סרט שמדבר בשפה שאיננה אמריקאית. הרתיעה הזאת כל כך מושרשת שהמון ישראלים משתמשים במונח "סרט זר" כתרגום ישיר של ה־Foreign Language Film האמריקאי; אם זה לא בעברית או באנגלית, זה בשפה זרה ותעזבו אותי מזה. רק שאם כבר מדברים על אמריקאים, אז להם יש בעיה אמיתית: הם לא רגילים לצרוך סרטים עם כתוביות. אנחנו כן. אז מה זה בעצם משנה לנו אם מדובר בתרגום מאנגלית, ספרדית, צרפתית, יפנית או התקתוקים האלה שמשמיעים האפריקנים הנמוכים ההם?

לטעמי התשובה טמונה בתדמית הפסטיבלית־סטודנטיאלית של הקולנוע החוץ־הוליוודי; אנחנו מפחדים מאותם "סרטים זרים" כי לא בא לנו לשבת מול ההגיגים של איזה ניג'ס שאפילו לא טורח לדבר אנגלית. עכשיו, אני הראשון שיודה בזה שהקולנוע הבינלאומי הרוויח ביושר את התדמית הפלצנית שלו. אבל כמעט בכל שנה, כמעט בכל העולם, נעשים כמעט בכל השפות האפשריות גם סרטים מסוג אחר. סרטי ז'אנר קוראים להם בהוליוודית, שזאת הגדרה מכובסת לסרטים שרוצים להיות בידור לפני שהם רוצים להיות אמנות, ומה שיותר רלוונטי לעניינו: סרטים שבהם אתה יודע מראש מה אתה עומד לקבל. וזה בדיוק מה שתמצאו פה, כי כשאתה כבר מכיר את הז'אנר - וכולם מכירים מותחנים ומערבונים, זומבים וערפדים, מדע בדיוני ורוצח סדרתי - יותר קל לך לקבל את השפה שבה מגישים לך אותו.

במורד הרשימה הזאת לא תמצאו דרמות או סרטים היסטוריים או לצורך העניין מיוזיקלז, כי "סרטי ז'אנר" מובהקים הם לא מהסוגות הקלאסיות אלא יותר תת־סוגים של סרט הפופקורן; לא תמצאו ז'אנרים שנולדו ומתקיימים בעיקר מחוץ להוליווד, כמו אמנויות לחימה או מנגה; ולא שום דבר שלא הופק בעשור האחרון, כי ברור לי ש"ממש ישן" זה מפתה אפילו פחות מ"לא באנגלית". ועניין טכני לפני שמתחילים: הכותרים מופיעים בשמותיהם באנגלית (למעט במקרים הנדירים שאין להם כאלה). לרובם אין ממילא שמות עבריים, וזה גם יעזור לכם לאתר אותם בשלל הדרכים שבהן אפשר לאתר היום סרטים. קפיש? אז הנה כמה סרטים ששווים את הזמן שלכם בכיפור או בחולין. הם יפתחו לכם דלת לעולם קולנועי רחב יותר, באחריות. 

אקשן

מערבון

The Good, the Bad, the Weird (קוריאה הדרומית, 2008). אם יש סרט־פוסטר לכתבה הזאת, זה זה. אולי המערבון הכי מגניב שנעשה בעשר השנים האחרונות, והוא בכלל מזרחון, או ליתר דיוק מערבון נודלס: אם סרג'יו ליאונה נהג להביא לנו ספגטי אל־דנטה ברוטב עשיר שהתבשל לאט־לאט, אז את המחווה שלו למאסטר המנוח מגיש הבמאי ג'י וון קים על טהרת הסטיר־פריי. זה לא רק שקווי העלילה הכלליים של "הטוב הרע והמכוער" עוברים כאן ממלחמת העצמאות האמריקאית למנצ'וריה של סביבות 1940; זה גם שהקצב הוא פחות מבושל ויותר מוקפץ. עומקים יתרים אולי אין בסיפור הזה על שלושת האקדוחנים שרודפים אחרי אותו אוצר קבור, אבל למי אכפת כשהאקשן כה כביר והצילום כה מזהיר וההומור כה תדיר. תנו לו 130 דקות, והוא בתמורה לא ייתן לכם אפילו עשר שניות מתות. רק אל תתבלבלו עם המזרחון השני של השנים האחרונות, Sukiyaki Western Django; ההוא בכלל דובר אנגלית, ופסיכי בדרכים שונות מאוד. 

נקמה

Revanche (אוסטריה 2008). זוכרים את האוסקר ש"ואלס עם באשיר" לא לקח? אז הסרט הזה עלה איתו בחמישייה, והפסיד איתו ל"פרידות" היפני, אלא

 שעצם המועמדות היא הישג לכל סרט־ז'אנר. ואם תשאלו למה הוא כאן ו"הסוד שבעיניים" הארגנטינאי לא, למרות שהאחרון ממש זכה בפרס - אז זה כי במקרה הזה, הלוזר לא רואה את הווינר ממטר.

אני מת על סרטים שאפשר לסכם את הקונפליקט המוביל שלהם במשפט אחד, ואת של הסרט הזה אפשר בקלות: אתה מנסה לשדוד בנק, החברה שלך מתעקשת להצטרף אליך, שוטר שנקלע לזירת הפשע הורג אותה. האם תסכן את חירותך ואת חייך בשביל לנקום במי שאמנם הרס את חייך, אבל כולה עשה את עבודתו? החומרים החזקים האלה הופכים את הסרט האוסטרי הזה - שהופץ כאן רק בפסטיבלים ובסינמטקים, ואפילו לא יצא בגירסה ביתית מתורגמת לעברית - לחומר נפץ דרמטי. והבמאי גץ שפילמן מתנהג איתו בדיוק כמו שצריך: מאוד בעדינות.

Oldboy (קוריאה הדרומית 2003). מכל הכותרים שברשימה הזאת, זה כנראה הכי מיותר לאזכור: הרי אין סרט שלא שמעתם עליו. אם לא בשמו המקורי אז

 במתורגם, "שבעה צעדים", או לפחות בקווים מעורפלים כמו "נו, הדבר החולני הזה על ההוא שיוצא לנקום במי שהחזיק אותו כלוא במשך 15 שנה בחדר מלון". אבל אם איכשהו פסחתם עליו או הוא עליכם - ואם אתם מצוידים בקיבה טובה, כי באמת־באמת שתזדקקו לה - פשוט סדרו לעצמכם ערב עם הדבר הפסיכי הזה.

מדובר בחלק האמצעי של מה שמכונה "טרילוגיית הנקמה" של הבמאי צ'אן ווק פארק, אבל אתם תסתדרו בלי הסרט הראשון (Sympathy for Mr. Vengeance, 2002) והשלישי (Lady Vengeance, 2005). גם בגלל שהקשר ביניהם הוא לא עלילתי אלא רק תמטי, ובעיקר בגלל שבתכלס, Oldboy הוא סרט הנקמה הדפיניטיבי. "להרוג את ביל"? זה לתיכוניסטיות.

גנגסטרים

Sin Nombre (מקסיקו 2009). אחד מהסרטים הנדירים ברשימה הזאת שממש הופצו בבתי הקולנוע בישראל, ולטעמי הקונטרה המקסיקנית המושלמת

 ל"עיר האלוהים" הברזילאי (שלא מופיע ברשימה הזאת כי עם המקום ה־19 ברשימת 250 הסרטים הגדולים של גולשי IMDB, אתם ממש לא צריכים אותי בשביל לדעת שזה מאסטרפיס ז'אנרי).

"ללא שם" הוא סרט גנגסטרים במובן היותר אורבני־מג'ייף של המילה - אנחנו מדברים כאן על כנופיות רחוב דרום־אמריקאיות שגורמות למקבילות הצפוניות שלהן להיראות כמו מתנ"סים, ממש לא על איזה מאפיה מסודרת - אבל את העלילה, את הטון, מוביל מה שתמיד היה הלב של הז'אנר הזה: התפר שבין פשע לגאולה.

קארי פוקונאגה עשה סרט קצר, דחוס וחזק על הניסיון של משפחה אחת לברוח מהעוני של דרום אמריקה אל הרווחה של הצפון, ועל מה שקורה כשהמסע שלה מצטלב עם זה של נער כנופיות שעשה את טעות חייו וגידל מצפון. כל זה כמובן אלים מאוד ומדכא מאוד, אבל "ללא שם" הוא בהחלט לא קינה על הקיום האנושי. להפך, הוא סרט שכולו אמונה - נוצרית מאוד וכנה מאוד - בזה שדווקא מהפשע יכולה לצמוח הגאולה.  

מלחמה

Max Manus (נורווגיה 2008). התיאור הכי קצר של מקס מאנוס, ברנש שהיה באמת, הוא אנטי־גיבור מלחמה. מצד אחד, האיש היה הרוח החיה של

 ההתנגדות הנורווגית לכיבוש הנאצי; מצד שני הוא היה אלכוהוליסט ופשלונר סדרתי שפעם אפילו הצליח - מילולית - לירות לעצמו ברגל. אז נכון, החנה סנש של סקנדינביה לא היה ממש חייל למופת, אבל זה גם מה שהופך אותו לדמות כל כך מעניינת. אפילו אם לא מביאים בחשבון את העובדה שמכל הבחינות המעשיות, הוא היה טרוריסט.

זוכרים את "ג'ארהד" עם התובנה הנהדרת שלו על זה שחייל פשוט רוצה לירות? אז גם מאנוס פשוט רוצה להילחם. אבל הוא לא יכול, כי הוא חי במדינה כבושה שלמעשה אין לה צבא, אז במקום להילחם הוא מחבל. ולא, זה לא מקרה שכתבתי כיבוש ומחבל וכל זה: כנראה שצריך להיות נורווגי כדי להבין את כל הניואנסים ההיסטוריים של "מקס מאנוס", אבל צריך להיות ישראלי (או רחמנא ליצלן, פלסטיני) כדי להבין את הניואנסים המוסריים שלו. 

פשע

כלא

Cell 211 (ספרד 2009). ביום העבודה הראשון שלו כסוהר, חואן נופל על מרד באגף הכי פרוע בכלא. לפני שיקרה לו מה שקורה לסוהרים שנשארים לבד עם

 אסירים כועסים, הוא עושה את הדבר הנכון: מתחזה לאסיר חדש ומקווה לטוב.

הרעיון הפשוט והחכם הזה לא הפך את הספר "תא 211" להצלחה ביקורתית או אחרת, אבל הסופר פרנסיסקו פרז גנדול התעקש להפוך אותו לסרט. ויברך האל את הבמאי־תסריטאי דניאל מונזון, שהרים את הכפפה ועיבד את הרומן הנשכח לסרט כלא אדיר, בכל קנה מידה ושפה (ופורמט: אפילו העובדה שהדבר הזה מצולם בווידאו לא מצליחה להפריע). מותח, חזק, אכזרי, ועם הרבה דברים נבונים וקשים להגיד על אלימות וחברות ואמון ומצפון. אתם יודעים מה, רק בשביל לואיס טוסר - שהביא ל"תא 211" את אחד משמונה פרסי ה"גויה" שלו, כולל הסרט הטוב ביותר - שווה לפנות 113 דקות. טוסר משחק כאן אחד בשם מאלמאדרה, ותסמכו עלי: זה מאדרה פאקר אחד שלא יצא לכם מהראש.  

רצח סדרתי

Memories of Murder (קוריאה הדרומית 2003). סרט שמזכיר במובנים רבים את "זודיאק" הנהדר של דייויד פינצ'ר, שלמען הסדר הטוב נעשה ארבע שנים

 אחריו: סיפור אמיתי על רוצח סדרתי שהמרדף אחריו גמר לחוקרים הממונים את הקריירה במקרה הטוב, ואת הנשמה במקרה הרע.

"זיכרונות מרצח" של ג'ון הו בונג עובד על טווח רגש שמתחיל במצחיק, עובר בהזוי, חולף דרך העצוב, נוגע במפחיד ומגיע עד לטרגי. בונג רוקד בכל החתונות האלה במלוא המרץ, אבל בהחלט לא תופס מרובה. להפך. ובתום המסע של שני הגיבורים־שוטרים קורים שני דברים שמצדיקים את כל הסלאלום הרגשי הזה: ראשית, השוטרים עצמם מתרחקים מאוד מהתבניות של "אלים וקצת טמבל" ו"נבון וקצת חננה" שהשליש הראשון של הסרט מפתה אותך להכניס אותם לתוכן. ושנית, פתאום נעשה ברור שסיפורים אמיתיים מסוימים אי אפשר לספר בלי כל המנעד המצחיק־הזוי־עצוב־מפחיד־טרגי. מי היה מאמין, למצוא תובנה כל כך חדה על החיים דווקא בסרט שיש בו כל כך הרבה מוות. 

קומדיית רצח

The Perfect Crime (ספרד 2004). כדי להיכנס לראש הנכון, שמו המקורי של הסרט הזה הוא Crimen Ferpecto - שזה, בתרגום הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו, "הפשע המולשם". הבנתם את הראש?

זה מתחיל במאבק על ג'וב של מנהל מחלקה בקניון, ומתפתח לכדי רצח, סחיטה ורומן דמים. זה גרוטסקי, זה אכזרי, זה מצחיק בקול רם; לעזאזל, זה נראה כמו הכלאה בין "מלחמת רוז ברוז" ו"סנטה בשקל". סרט שאין לו אלוהים, שעושה סטייקים מפרות קדושות, שמוכן לצחוק על כל דבר בתנאי שלא יפה לצחוק עליו. "את נורא מכוערת", אומר הגיבור רפאל לאנטי־גיבורה לורדס, שאותה מגלמת השחקנית מוניקה סרברה, שבואו נגיד שלא נזקקה להמון איפור כדי להצדיק את ההערה הזאת שלו; נראה לי שאיי רסט מיי קייס.  

אימה

משספים

Cold Prey; Cold Prey 2 (נורבגיה 2006 ו־2008). תקשיבו לדוד תומר ותתייחסו לשני השלגונים האלה לא כאל סרט והמשכונו, אלא כאל שלוש שעות עם הפסקה באמצע. לפחות עד אוקטובר הקרוב, שבו אמור לצאת הפרק השלישי, זה מה שזה: סיפור משספים בשני חלקים.

הקונספט פשוט, שלא לומר קלאסי: כמה חבר'ה צעירים יוצאים לבלות בהרים המושלגים, נזרקים במלון סקי נטוש, ונתקלים שם במישהו עם יכולות לגמרי לא רעות בתפעול כלים חדים. עד כאן החלק הראשון, ואילו בשני נלמד מה יכול אותו חבריקו לעולל בבית חולים מלא סכינים, מספריים ואזמלים. מצד אחד זה שום דבר שלא ראיתם בעבר, ומצד שני זה בדיוק מה שהתכנסנו בשבילו: אחלה סרט סלאשרים הוליוודי שרק במקרה מדבר נורווגית.

High Tension (צרפת 2003). את הסרט הזה, שנקרא במקור Haute Tension והופץ בעולם דובר האנגלית גם כ־Switchblade Romance, יצא לי להזכיר כאן לאחרונה כחלק מהפילמוגרפיה הנכבדת שצבר לוק בסון כמפיק. הבמאי הוא אלכסנדר אז'ה, שבעקבות ההצלחה של הדבר המדמם הזה הוקפץ להוליווד (וביים שם את סרטי האימה השגרתיים "גבעות הפחד" ו"מראות", וממש עכשיו את הרימייק התלת־ממדי ל"פיראנה"). אה, והסיפור? סטודנטית אחת מזמינה את השנייה לבלות בבית הכפר של משפחתה, ואז איברים מתחילים להיחתך. יותר לא תוציאו ממני, ואם אתם יודעים מה טוב, גם לא תשאלו. סלאשר־מובי שמתפתח לכיוונים לא שגרתיים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת. 

זומבים

Dead Snow (נורבגיה 2009). מין סרט־אח לסדרת Cold Prey, שתוהה מה יקרה אם באותם הרים נורווגיים מושלגים יהיה לא משסף בודד, אלא פלוגה שלמה של זומבים נאצים. מה רע?

אני מניח שהראש שלכם הולך עכשיו לאחד משני כיוונים - אל "ממזרים חסרי כבוד" או 180 מעלות ממנו, אל ספוּפים דביליים־קלאסיים כמו "גולשים נאצים חייבים למות" - אבל האמת היא ש־Dead Snow של טומי וירקולה הולך בדיוק באמצע. הוא לוקח את עצמו מספיק ברצינות בשביל להיות סרט אימה, מספיק בצחוק בשביל לא להיות פתטי, ומספיק באלימות בשביל לגרום לך לשכוח משיוכים תת־ז'אנריים ופשוט לחכות לאיגנץ הבא שהמוח שלו יישפך על השלג.

מפלצות

The Host (קוריאה הדרומית 2006). רגע אחרי שהם רואים את ילדתם האהובה נטרפת למוות בידי מה שאפשר לתאר רק כפרי־ים מהגיהנום, בעודם מתייפחים מול הפורטרט של המנוחה, בני משפחת פארק מתחילים לחלק אחד

 לשני כאפות משל היו גירסה מלוכסנת של שלושת הסטוג'ס. אולי ארבע דקות סרט, וזה מספיק לגמרי בשביל לזנק מאימה למלודרמה ומשם לנתר לסלפסטיק. וזה כנראה הדבר הכי מגניב בסרט הפולחן הזה של ג'ון הו בונג (שוב הוא. מה לעשות, האיש גאון): אתה פשוט לא יודע מאיפה הוא יבוא לך.

בגדול יש לנו פה עסק עם סרט מפלצות לכל דבר ועניין. כמו בטריילר הקלאסי של "הציפורים", שבו אוכל היצ'קוק רבע עוף בעודו תוהה מה לעזאזל יכול לגרום לציפורים לתקוף פתאום את בני האדם, ככה לוקח ג'ון הו בונג את הפטיש האסייתי למאכלי ים ושואל מה יקרה לנו כשיבוא דג ממש גדול וממש כועס. והתשובות כל כך קיצוניות, בכל כך הרבה מובנים, שלך נשאר רק להחזיק חזק וליהנות מהנסיעה.  

פנטזיה

עולם האופל

Night Watch; Day Watch (רוסיה 2004 ו־2006). בטח שמעתם על האולי־טרילוגיה המתהווה הזאת - החלק השלישי המתוכנן, Twilight Watch, מבושש נכון לעכשיו - של טימור בקמאמבטוב. אם כן ואם לא, כדאי לכם

 להתפנות לכרגע־דואולוגיה הזאת שאפשר לתפוס כאן בערוצי הסרטים השונים.

זה התחיל ב־2004 עם Night Watch, עיבוד לסדרת ספרים מאת סרגיי לוקיאננקו על עולם שניטשת בו מלחמת אור־חושך שראינו כבר מיליון פעם, אבל עם טוויסט: הרע והטוב, במקרה הזה ערפדים וציידי ערפדים, הוא לא עניין מולד אלא תוצאה של בחירה. יש פשוט "אחרים", בריות עם פוטנציאל על־אנושי, ובפנטזיה הספציפית הזאת הם מחליטים בעצמם מה לעשות עם הפוטנציאל הזה. וכן, זאת בפירוש פנטזיה, גם אם אפלה; למרות אלמנטים מתחום האימה, אין כאן שום אג'נדה של הפחדה. רק הגנבה.

בקמאמבטוב עשה בתקציב של אינדי אמריקאי שני סרטים שנראים כמעט הוליוודיים בכל הנוגע לערכי הפקה וכיוון שבהוליווד האמיתית הוא עשה את הקטסטרופה "מבוקש", פשוט צפו בו בשפת אימו שהיא בעצם אוזבקית, אבל הבה לא נתקטנן.

מדע בדיוני

Cargo (שווייץ 2009). בכל הנוגע למדע בדיוני, יש משהו כמעט גנרי בסרט דובר הגרמנית הזה. קחו את המבנה העלילתי של "הנוסע השמיני" ואת העולם

 של "בלייד ראנר" (או ליתר דיוק את קונספט "המושבות החוץ־ארציות" שלו), וקיבלתם לא רק את Cargo אלא גם כמיליארד סרטים שנעשו בעקבות או בהשראת או כפלגיאט של שתי היצירות המכוננות ההן של רידלי סקוט. אלא שבלב המדע־בדיוניות הבסיסית הזאת מסתתר גרעין סיפורי חזק: בדיסטופיה עתידנית שבה רוב המין האנושי מתקיים בקושי בתחנות חלל דחוסות, מתפוררות ומוכות טרור, כל העיניים נשואות אל ריאה - פלנטה שהצליח האדם ליישב ולהפוך לגן עדן עלי אדמות רחוקות. אבל מה בדיוק קורה במקום ההוא שבני האדם לא מורשים אפילו לראות? ואיך זה קשור למטען הסודי שנושאת ספינה בשם "קסנדרה"? אפילו אם לא תאהבו את התשובות, הבמאים איוון אנגלר וראלף אטר עושים יופי של עבודה בקטע של להציג את השאלות. החודש בפסטיבל "אייקון" אם יוצא לכם.

Timecrimes (ספרד 2007). מיד אחרי "פרדוקס הסבא" - האם נוסע בזמן שירצח את סבו ימנע את לידתו שלו וכל זה - סיפורי־מסע־בזמן אוהבים את שאלת המפגש עם עצמך. נגיד, אם תחזור לזמן שקודם לחזרתך בזמן, האם

 תוכל למנוע את עצם חזרתך בזמן? ואם לא, האם תוכל לפחות למנוע מזה להסתיים ברצח?

הבמאי־תסריטאי נאצ'ו (נאצ'ו!) ויגלונדו עשה כאן סיפור מסע מזוקק: מינימום עלילתי הכרחי כדי להגיע אל המסע בזמן, ומשם והלאה היתקלות חזיתית בפרדוקס של למנוע מעצמך לעשות משהו שכבר עשית. דברים כאלה עלולים להיות טרחניים, אבל הכתיבה הנבונה הופכת את Timecrimes - תרגום נאמן למדי של Los cronocrímenes - לסרט שיותר משאיר אותך במתח ופחות גורם לך לחשוב פילוסופיה. רק אחר כך, כשאתה מנסה לבדוק רטרואקטיבית את המשמעויות הפילוסופיות שלו, מגיע הקטע של הכאב ראש. איזה סרט.