"חלפה שנה... אני כבר שנה לבד", אני ממלמל

סוסי הנאמן מטרטר תחתיי בקול חדגוני, גומא את רחובות העיר באדישות, עינו היחידה פקוחה ומאירה את השחור שנפרש לפניי. מכוניות חולפות על פנינו, עוקפות וחותכות, מאיימות על הזוגיות היחידה שלי השנה, שלי ושל קטנועי הישן. אני לוטש עיניים לתוכן, בכולן זוגות, כולם נוסעים לבילוי. הגברים יושבים מאחורי ההגה, בעוד בנות זוגם מניחות רגליים מטופחות על לוח המחוונים. קנאה אוחזת בעיניי ומכריחה אותן להביט, לנסות להיזכר איך התחושה הזו, 'אהבה' שמה, נדמה לי.

אנחנו נוסעים לאיטנו ברחוב עמק רפאים, המדרכות גדושות באנשים, אור יקרות ברחוב, ניגוד מוחלט לחושך שמפעם בתוכי לנוכח ההמון המבלה. כאבי הולך ומתעצם בעוד עיניי מביטות בזוגות המחזיקים ידיים בשלווה בערב הירושלמי, "להחזיק ידיים? מתי עשיתי זאת באחרונה?", אני נזכר בריחן של ידיה שהיה נותר על ידיי לאחר שהייתי מלווה אותה בכל ערב לביתה הרחוק מביתי 20 דקות הליכה. היינו פוסעים לאט ומאריכים את הזמן, שלא יברח, מנסים להנציח את הרגע של אהבת נעורים, אח, הייתי שואף אותו עכשיו אילו יכולתי... אני מגביר מהירות, הספיק לי מהרחוב הסואן.

תפילת ערבית במניין אולי תעזור, אני מהרהר ושם פעמיי לכיוון בית הכנסת בשכונת קטמון הישנה, 'שטיבלך' מכנים אותו. תמיד יש שם אנשים, אין ביניהם קשר מלבד החיבור לאלוהים, כמוני. אולי הפעם, רק הפעם, ישמע את תחנוניי.

אף אחת לא מחכה לי מחוץ לבית הכנסת

התפילה מסתיימת ללא תוצאות מיידיות, אף אחת לא מחכה לי מחוץ לבית הכנסת, אפילו לא בפינת הרחוב. אני נוסע לשולי "הביצה" הירושלמית, ביצת הרווקים והרווקות, בה כולם מדמים עצמם לנרקיסים, אבל אפילו ראשנים לא תמצא שם, נסיכות מיואשות, חלקן אמיתיות לחלוטין, מחפשות צפרדעונים ירקרקים.

יורדים לרחוב טשרניחובסקי ואני מחנה את סוסי הנאמן לצד בהמה שחורה ואצילית, אופנועו של חברי, אחי היקר, הענק האדמוני. "יש לי חדר עבורך, בוא לגור אצלי", אמר לי עת נפרדתי לתמיד מאשתי, "סידרתי לך ארון ומיטה, רק תבוא...". אני נכנס לבניין שיכון ישן, חדר המדרגות אפל לחלוטין ורק נורית אדמדמה מהבהבת לימיני, ידיי מגששות על הקיר ואור דלוח מציף את חלל הכניסה, חושף שתי עגלות ילדים החונות תחת גרם מדרגות אפרפר, אני מדלג שלוש מדרגות ומולי דלת הכניסה לבית, הדלת נפתחת וכלב אכזר למראה פורץ החוצה, חושף את שיניו בחיוך וכמעט מטיל עצמו עליי, הענק עומד ומביט בעיניי, הוא צולל ברגע לנפשי, קורא את כאביי כמו היו אותיות שחורות של קידוש לבנה ואומר: "אתה חייב להתנתק ממנה, אתה חייב כבר לעזוב אותה, די כבר!".

על הכורסה בדירה הזעירה כבר יושב העקשן הקירח, הענק האדמוני ניגש להביא לי כוס קולה קרה והעקשן מתחיל במתקפה, "מה קרה עכשיו? מה היא אמרה?", אני שותק ומתיישב, לא רוצה לסבול הערב, אבל השניים רק התחילו את החגיגה. "היא עושה הכל נכון", אומר הענק האדום, "היא מתנתקת, היא מתנהגת בדיוק כמו שאתה צריך להתנהג, היא מתחילה לשנוא", והעקשן הקירח מוסיף משלו, "תחתוך כבר, תמשיך הלאה, תחתוך, תגדע..." והענק ממשיך, מרעים בקולו, וכמעט צועק עליי, "מה היה לך ביד... ואתה ויתרת עליה, איזו אשה, אין דברים כאלה, חכמה, חריפה, מוכשרת, יפהפיה, לא תמצא בחיים אחת כזו, אידיוט, על מה ויתרת, על מה ויתרת?".

מחשבותיי צועקות במוחי, דומה כי השניים עוד עלולים לשמוע אותן מרוב צרחות: מה אתם שניכם מבינים? על מה אתם מדברים? הקירח שהתחתן בגיל 19 ולא חווה פרידה מעולם, ואתה, ענק אדומי וחכם, מעולם לא חשת מה זו זוגיות של יותר משלושה חודשים.

"אבל יש לנו שני ילדים, איך אני יכול לחתוך?"

אבל השניים לא שומעים לתחושותיי ומכים בי ללא רחם, "זה יתפוצץ, אתה תשנא אותה, אתה חייב למצוא מישהי"... קולי כמעט לוחש ומשיב מלחמה, "אבל יש לנו שני ילדים, איך אני יכול לחתוך? איך אני יכול לשנוא את מי שהיתה אהובתי יותר משבע שנים? אתם לא מבינים, היא לא מדברת איתי, היא אפילו לא מוכנה ליצור קשר עין כשאנחנו נפגשים, אין לכם מושג איזו תחושה זו לדעת שהאשה אותה אהבתי כנראה לא אהבה אותי מעולם". הצעקות גוברות, והדברים הופכים קשים וכואבים יותר ויותר, אני מצטנף בכורסה שבפינה, ומקבל מכות וחבטות, פצעים וחבורות, אני הופך קטנטן, רוצה להיעלם לתוך החריץ שבקיר כמו עכבר מבוהל, הם צודקים בחלק מהדברים, אבל...

"אני יודע מה הפיתרון" פונה לפתע הענק לקירח, "הרי גם אם יהיו לו שלוש נשים, הרגיש הזה מסוגל לאהוב את כולן, צריך למצוא לה מישהו, ובא לציון גואל!".

אני נעצר לצד הבית ומחנה את סוסי הנאמן, אבל רגע... זה לא הבית שלה, והמכונית החונה שם אינה המכונית שהיתה משותפת לשנינו, קופסתנו הכחולה.

"את בבית?" אני שולח הודעה. נכון, אני חייב להתנתק, אבל לא רק מזו שהם חושבים....