משחק הדייטים הזה נראה לי כמו התגרות בגורל
אבל מה, בינתיים אנחנו אמורים לשבת בבית ולחכות, חסרי אונים? אומרים שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אני לא דתייה, אבל המשפט הזה, מנסיוני בחיים, יש בו הרבה אמת. הנה אנחנו עוזרים לעצמנו, מנסים, יוצאים ויוצאים
אולי אני מחמירה איתכם, ואולי אני מחמירה איתי. סביר להניח שחלק מכם באמת פוטנציאלים, אבל כשאני נתקלת במחסום מבפנים, במעין תחושת בטן שאומרת לי לעצור, אני עוצרת. יכול להיות שמשהו בשיחת טלפון עיצבן אותי, אבל יכול להיות שכבר הייתי מעוצבנת מקודם ואתם הייתם האדם הבא שהתקשר, ואולי זה סתם, הורמונים, מצבי רוח ושאר גורמים משתנים.
אני בטוחה שפיספסתי בגדול את חלקכם, הפסד שלי, באמת. ועכשיו כשאני מנסה להבין למה, עכשיו כשתחושת הבטן נעלמה, אני מתקשרת שוב. מתעלמת מההרגשה שזה לא "זה" והולכת על הגישה של "יהיה נחמד, מה כבר יכול להיות?! מינימום - מקסימום סקס". ברגע שעונים לי בצידו השני של הקו תחושת הבטן חוזרת לתקוף. כל אותם רגשות של בזבוז זמן עולים בי מחדש.
יש לי כבר בחילה מרוב בזבוז זמן במסווה של "יהיה נחמד, מה כבר יכול להיות?!". אני מנסה לשים לב ללב, להקשיב לו, ונדמה לי שהוא מתחנן למנוחה. או אולי זאת אני שמתחננת לנוח, מה זה משנה?!
אני מצטערת שהתקשרתי, זאת לא הייתי אני, זאת הבדידות. לא רציתי להשלות אתכם שהתחרטתי והנה אני חוזרת בי וחוזרת לחייכם, אבל עכשיו אחרי "צ'אנס אחרון", אני בטוחה. אני אפסיק לשגע אתכם וגם אותי.
תגידו שאני חסרת החלטיות ושזה רע, אתם צודקים, זה רע מאוד. אתם יודעים מה יותר רע? לנסות לצאת עם אנשים, לנסות לחפש, כשבפנים אין בי רצון חזק מספיק להמשיך בכך יותר. זה רע, זה רעל, והוא מרעיל את הגוף.
ובטח תתפלאו, אבל אני לא יוצאת הרבה לדייטים. אבל כשאני כן יוצאת, פעם-פעמיים בשבוע, זה מעייף אותי, מתיש אותי, ולפעמים אפילו נראה לי כל כך חסר טעם.
לפעמים מתעוררת בי איזו אמונה עיוורת וחסרת בסיס שגם ככה החיים ידאגו לי והסוף יהיה טוב. אני אפילו יכולה לנחש מה יהיה בדייט הבא, מצד שני - תמיד מחכה להפתעה.
זה מרוץ אל החיים שלי, ואני יוצאת אליו בלי כוחות. קו הסיום עוד לא נראה באופק. גם אתם איתי פה במרוץ, כל אחד מכם רץ אל העתיד המתוק שלו. אולי ארוץ איתכם, אל עבר העתיד המתוק והמשותף של שנינו, אולי נרוץ ביחד, אם לא אתייאש בדרך.
החיים לא מפסיקים להפתיע אותי. לטוב ולרע
אתיימר ואומר שיש לי את ה"מיועד" שלי ואני כבר יודעת מיהו. אם הייתי ילדה בגן, הייתי מושכת לו בשיער ועושה הכל כדי שישים לב אלי, אבל בחיים זה יותר מורכב, ולמשוך לו בשיער, לא ימשוך אותו אלי בכלל. אני מרגישה שזה הוא, ובכל זאת אי אפשר לדעת מה יהיה בסופנו. החיים לא מפסיקים להפתיע אותי. לטוב ולרע, ומה שמרגיש היום רע, מחר או בעוד עשר שנים אולי ירגיש טוב. בכל מקרה על העבר תמיד מביטים במשקפיים ורודים ונאנחים אנחת נחת "היה טוב". והוא, "המיועד" - אולי אז הוא התאים, ומחר הוא כבר לא. אולי הוא "הגורל" שלי, "העתיד" שלי, ואולי הוא "העבר".
מתוך אי ידיעה, אני ממשיכה, מחפשת את הדייט הבא. ואת ההחלטה אם הוא או אחר אני משאירה לידי החיים.
לפעמים משחק הדייטים הזה נראה לי כמו התגרות בגורל, התערבות שלא לנו. אבל מה, בינתיים אנחנו אמורים לשבת בבית ולחכות, חסרי אונים? אומרים שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אני לא דתייה, אבל המשפט הזה, מנסיוני בחיים, יש בו הרבה אמת. הנה אנחנו עוזרים לעצמנו, מנסים, יוצאים ויוצאים.
בינתיים קיבלתי את הדייטים כחלק מהחיים שלי, לפחות בעתיד הקרוב. נשאר לקוות שיבוא האחד מתאים, אולי שחקן מחליף, ואולי המיועד האמיתי. כשיבוא אני מקווה שלא אהיה מותשת ועייפה ממשחק הדייטים וממשחקים של אחרים. כי אם אהיה מותשת מדי אולי לא אשים לב ללב, ואפספס גם אותו.
לפנייה לכתב/ת 
