73 שנה הוא מייצר מברשות: "הלוואי שאמשיך"

יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שגרת יומו חוזרת על עצמה. הוא קם בבוקר, מתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת, שותה כוסית או שתיים, נכנס למכוניתו, נוסע מביתו בתל-אביב למפעל "פאר" ביבנה, יורד בגרם המדרגות התלול אל הסדנה שלו, יושב ליד השולחן ומתחיל בעבודתו: אוסף את שערות החזיר, חותך אותן ומהדק אותן לצרורות, מכניס אותן לתוך פחית אלומיניום מלבנית, מחבר את הפחית לידית מעץ, ומתחת ידו יוצאת מברשת צביעה. ועוד מברשת, ועוד מברשת, ועוד אחת ועוד אחת. 1,000 מברשות ביום. חיים פרקש כבר בן 87, והוא ממשיך בשלו. 

פרקש, הבעלים והמייסד של מפעל פאר, מייצר מברשות מאז שהיה נער בן 14, בחבל טרנסילבניה, רומניה. "אבא שלי רצה לשלוח אותי ללימודי דת, אבל אני רציתי ללמוד מקצוע", הוא מספר, "באותו זמן לא הייתה הבחנה בין מברשות צבע למברשות אחרות, ועשינו הכל: מברשות ניקיון, מטאטים, מה שאתה רוצה". בהתחלה עבד כשוליה של מברשתן אחר ולמד ממנו את העבודה, ולאחר מכן החל לעבוד באופן עצמאי.

בזמן השואה נלקח לעבודות כפייה במחנות הריכוז של הפשיסטים הרומנים, ושרד. ב-1946 עלה לישראל, נלחם במלחמת השחרור, וחזר לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע ואוהב לעשותו: "בהתחלה עבדתי כשכיר אצל איזה הונגרי אחד שלימד אותי את ההתמחות במברשות צבע. אחרי זה הלכתי לקיבוץ רוחמה, ועזרתי להם להקים את מפעל המברשות שלהם. ב-1960 פתחתי מפעל משלי. המפעל היה רווחי מהיום הראשון ועד היום. כך פרנסתי את המשפחה שלי וסיפקתי פרנסה למשפחות נוספות".

הבנות הפכו למנהלות

פרקש נשוי כבר 56 שנה ויש לו חמישה ילדים, 21 נכדים ו-13 נינים. כל חמשת ילדיו הצטרפו, בשלב כזה או אחר, לעבודתו. הבן הבכור, שי, הפך למנהל פאר עוד בשנות ה-20 לחייו, והפך אותו מבית מלאכה קטן בדרום תל אביב למפעל גדול ומודרני שהעסיק עשרות עובדים בלוד ונכנס לתחומים חדשים כמו ציוד נלווה לצביעה. אחר כך פרש, וכיום הוא עוסק בשימור ציורי קיר.

שני בנים הנוספים עבדו במפעל בחופשות מאז שהיו בני 12 ופיתחו מכונות המסייעות לו עד היום, אך עם שחרורם מצה"ל חזרו בתשובה וכיום הם רבנים חרדים בבני ברק. פרקש עצמו, שהיה חילוני בעבר, חזר בתשובה בהשפעתם אף שלא הפך לחרדי, ושומר עמם על קשרים טובים. "יש לי ילדים שדואגים לעולם הזה וכאלה שדואגים לעולם הבא", הוא אומר.

את מקומם של חיים ובניו בניהול המפעל תפשו שתי בנותיו, אודליה פרקש ואביבה שי. "דפקנו מסמרים במפעל כבר כשהיינו ילדות, אבל בשנים הראשונות אחרי הצבא עבדתי בבנק ורציתי לעשות קריירה משלי ולא לעבוד עם אבא שלי", מספרת אודליה, "לקח לי זמן להבין שאין כמו להיות עצמאי ולעבוד במקום שלך, בממלכה שלך, אפילו אם זה אומר בתקופות מסויימות של השנה לעבוד 24 שעות ביממה. כל אחד מאתנו תרם למפעל את מה שלמד: אני הכנסתי מיחשוב וניהול כספי, ואחותי הכניסה שיווק וניהול מכירות מודרני". כיום אביבה היא מנכ"ל המפעל ואודליה היא סמנכ"ל השיווק. "אני מרוצה מהן 1000%", אומר האב.

חיים עצמו ממשיך לנהל את הליבה: סדנת הייצור, שבה הוא עובד בעצמו, יחד עם שישה עובדים נוספים, יהודים וערבים, שגם הם נמצאים שם כבר שנים רבות. אחת מהן, עליזה דוד, חרשת מלידה, עובדת במפעל מאז שהייתה בת 14, וכיום היא כבר בת 40.

כיום המפעל עדיין נמצא בבעלות מלאה של המשפחה ומעסיק כ-30 עובדים. השנה הוא עבר מלוד למבנה חדש באזור התעשייה ביבנה. הוא מתמחה בעיקר בייצור מברשות לתעשייה ולצבעים מקצועיים. למרות כל השינויים, הייצור ממשיך להתבצע בדיוק כמו ב-50 השנים הקודמות. חברת פאר היא אחת משלושת החברות הוותיקות ביותר בהתאחדות המלאכה והתעשייה, המייצגת את המפעלים היצרניים הקטנים בישראל.

"חששנו שטמבור תקנה אותנו ותסגור את הייצור"

האיום העיקרי על פאר החל מאז שחברות הצבע הגדולות, ובעיקר טמבור, נכנסו לתחום המברשות והאביזרים הנלווים לצביעה. "אנחנו שורדים בתחרות מול הגדולים בגלל שאנחנו מתמקדים במה שאנחנו יודעים לעשות טוב", אומרת אביבית, "אני מעריכה שבמברשות לצבעים מקצועיים אנחנו מחזיקים 50% מהשוק, ובמברשות מסוג 'בומבה' שאנחנו פיתחנו יש לנו 90%. בתחומים אחרים, כמו מברשות פשוטות לשימוש ביתי או מברשות לאמנים, אנחנו לא מנסים להתחרות כדי לא לבזבז משאבים וליפול. היו תקופות שחששנו שנצטרך להעביר את הייצור לסין, כמו שהרבה עושים, אבל בשנתיים האחרונות גילינו ששוב מתחיל להיות משתלם לייצר בארץ".  

טמבור, טוענת אביבית, פנתה אליה בשלב מסויים וביקשה לרכוש את המפעל, אבל היא סירבה. בטמבור לא מכחישים שהיו "מגעים כלשהם" בנושא. "חששנו ממה שזה יעשה לאופי של המפעל, למשפחתיות שלו, לאווירה החמימה והתומכת שיש לנו כאן עם העובדים", אומרת אביבית, "ויותר מכל, חששנו שיסגרו את הייצור".

אם הייצור לא היה רווחי, היית סוגרת אותו למרות שזה מפעל החיים של אבא שלך?

"אבא שלי היה סוגר אותו בעצמו. הוא בודק כל רבעון את החשבונות כדי לוודא שהמפעל רווחי".

יש עתיד למפעלים כאלה בארץ? אם יבוא אליך יזם צעיר שרוצה לפתוח מפעל יצרני בתחום דומה, תמליצי לו שיילך על זה?

"אני חושבת שכן".

"הכל כאן פטנטים שלנו"

 את המברשות מייצרים, כאמור, משיער חזיר, שמיובא מסין. לחיים אין כל בעיה עם השימוש היומיומי במוצרי החיה המשוקצת. "כתוב בתורה שאסור לאכול חזיר, לא כתוב שום דבר על השערות שלו", הוא אומר. הבנות, לעומת זאת, מספרות שהן בוחנות אפשרויות למעבר לשימוש בשערות סינתטיות – מסיבות עסקיות וסביבתיות כאחד. "אנחנו קונים את השערות בבורסת שערות החזיר בסין", אומרת אביבית, "ככל שאוכלוסיית החזירים מתמעטת, כך השערות מתייקרות. לממשלה הסינית יש אינטרס להעצים את שני התהליכים, ולנו יש אינטרס להתנתק מהם, אבל עדיין לא הגענו לכך".

כך או כך, אביה ממשיך בשלו עד היום האחרון. "כל המכונות שיש כאן הן פיתוחים שלנו", הוא אומר. דחיפת השיערות של מברשות ה'בומבה', לתוך פחית המתכת, למשל, מתבצעת באמצעות פטנט שפרקש המציא: ארבעה ריקועי מתכת, שאוחזים בשני קרשים קטנים, שמחזיקים את האלומה המרכזית של השערות משני צדדיה וגוררים את האלומה כולה לתוך הפחית.

"חשוב לוודא שאף שערה לא תצא מהפחית", הוא אומר, ומקפיד לבדוק, מברשת אחרי מברשת, שאף שערה סוררת לא קלקלה את השורה. אנחנו מבקשים ממנו לקחת אותנו לסיור במפעל, אבל הוא מסרב לזוז ממקומו עד שיסיים את מגש המברשות שבו הוא התחיל.

"הלוואי שאמשיך לעבוד כך, עד מאה ועשרים", הוא אומר, "זה כל מה שאני רוצה".