תמיד חשבה שקודם תתחתן ורק אח"כ ילד
היא נזכרת בכל עשרות הסיגריות שעישנה ביומיים החולפים, כשהיתה כלואה בביתה, וגופה מתכווץ. גם לא יודעת מי האבא, וגם הורגת את העוּבר עוד לפני שנולד! סיפור
יומיים היא נאבקת בווירוס הארור שתקף אותה. השבת נכנסה, השבת יצאה, וזו המתנה שנותרה מאחור. היא מתהפכת מצד לצד במיטתה, מחליפה תנוחות, ופרט להתשת עצמה עוד יותר מלבד להתיש עצמה יותר, היא לא משיגה דבר.
בשירותים היא מושיטה את ידה למתקן נייר הטואלט ומגלה שהגליל נגמר. מביטה סביבה, מחפשת גליל נוסף בקרבת הרצפה כדי שלא תצטרך להוציא אחד מהארון למעלה. אין לה כוחות כבר לעמוד. אין גליל על הרצפה. הגורל מצא לו זמן טוב לבוא לבקר, היא מסננת בין שיניה ומתרוממת לארון.
הדבר הראשון שעיניה רואות זו קופסת התחבושות. היא מתחילה לצחוק. טוב שיש עוד רגעי נחמה קטנים, היא חושבת לעצמה, רק חסר לי שבנוסף לווירוס המסריח הזה הייתי מקבלת עכשיו.
לא ייתכן, אני מקבלת כמו שעון שוויצרי
בדרכה חזרה למיטה נולדת בראשה מחשבה מעיקה. מתי קיבלתי בפעם האחרונה? נראה לה שחלף זמן רב, הרבה יותר מחודש. לא ייתכן, אני מקבלת כמו שעון שוויצרי, היא מנסה להעיף את המחשבה מראשה ולהיכנס בחזרה למיטה, אבל נעצרת מול המראה. לא יכול להיות! היא מביטה בבואתה במראה. מסתובבת ועומדת על צדה מול המראה, בוחנת את בטנה. יכול להיות?
גלגלי מוחה מתחילים לעבוד במהירות על, מנסים לחשב את כל האפשרויות. מתי היתה הפעם האחרונה? נו, כבר תזכרי! היא זוכרת שזה היה יחד עם חברתה, אבל היא לא מצליחה להיזכר אם לפני חודש, חודשיים או אולי שלושה. שטויות, פשוט שטויות! אבל רגליה ממאנות לזוז מן המראה. ידיה מתחילות ללטף את בטנה ברכות. יכול להיות?
היא נשכבת שוב במיטה, הפעם על גבה, בלי לזוז. מנסה לחבר ימים לחודשים ולהבין מתי בדיוק קיבלה בפעם האחרונה. ככל שהיא מתעמקת בכך היא כמעט בטוחה שהפעם האחרונה היתה לפחות לפני חודשיים, אם לא שלושה.
כולם אומרים לה שהיא תהיה אמא נפלאה
היא נושקת לגיל 35, היא מוכנה לצעד הבא מזמן, אבל תמיד חשבה שהוא יבוא בחבילה מעט שונה, כשהיא עצמה תהיה במקום שונה בחייה. תמיד חשבה כי זוגיות קודמת לילדים, וזה הסדר הטבעי של העולם. היא מאמינה גדולה באהבה. היא אמנם משתוקקת לילדים, אבל לא בטוחה שהיא בשלה לרעיון בצורה שכרגע מוצעת לה. כולם אומרים לה שהיא תהיה אמא נפלאה. היא לא חולקת על דעתם. אבל לא באמת מאמינה שמכמה אחיינים, מקשרי דם או מחברות, ניתן להחליט איזו אמא היא תהיה. קשה לה לוותר על החלום, הרי היא היתה כל כך קרובה עם ערן. זה יקרה, היא בטוחה בכך. זה יגיע.
ידיה עדיין מלטפות את בטנה ברכות. מנסה להרגיש מה קורה בתוך גופה. הייתכן שמשהו בתוכי גדל? עכשיו היא פשוט צוחקת בקול רם עם עצמה. ארבעה קירות, מיטה, היא והצחוק ההיסטרי שלה. טיפשה! אולי תנסי להבין מי האבא בכלל? אוי אלוהים! לאיזה סרט הכנסת את עצמך עכשיו!
היא מנסה לעבוד בשיטת האלימינציה. מתי פעם אחרונה ששכבה עם ערן? שבועיים אחרי שנפרדו, וזה היה בערך לפני שלושה חודשים. כמו כל זוג שמכבד עצמו, חייבת להיות תקופת סקס בלי חוטים. מה זו פרידה מנפש, אם לא מלווה בפרידה ראויה מגוף. אז הם נפרדו.
אבל בעצם היה גם שרון, היא נזכרת לפתע ומגלגלת את שמו על לשונה. הילד החמוד והמתוק, שלקחה תחת חסותה לאחר הפרידה הרשמית מערן. הוא לא באמת היה ילד, רק בעיניה. גבר צעיר בן 25, שרק התחיל דרכו בחיים. היתה להם תקופה יפה, קצרה ומלאת חוויות.
אבל משהו עוצר בעדה לפתע. היא נזכרת בכל עשרות הסיגריות שעישנה ביומיים החולפים, כשהיתה כלואה בביתה, וגופה מתכווץ. גם לא יודעת מי האבא, וגם הורגת אותו עוד לפני שנולד! ממש אמא לתפארת מדינת ישראל, היא חושבת לעצמה.
היא תכננה להפסיק לעשן מתישהו בחייה. תמיד אמרה לכל מי שהתעניין שתפסיק כשתיכנס להריון. אבל היא ידעה שזה לא באמת נוחת כרעם ביום בהיר, וידעה שתהיה לה תקופת הכנה.
שום דבר לא באמת הולך כמו שתכננה בחייה. היא כבר היתה אמורה להיות אמא לשלושה ילדים נפלאים. הילד הגדול היה אמור להיות כבר בן שבע. היא ידעה אפילו איך קוראים להם. היא שיננה בעל פה את כל תמונות החתונה שלה, שתספר להם כשישאלו "אמא, איך הכרת את אבא?". היא זכרה מה לבשה, וכמה בכתה בדרך לחופה ומתחתיה.
תמונת הבעל היתה מעט מטושטשת. כל כמה זמן התחלפה התמונה. היא ידעה מה היא תהיה כשתהיה גדולה, היא ידעה מתי תתחתן, מתי תביא את הילד הראשון וכמה יהיו. היא כבר חשבה איפה הם יגורו ובמה תעסוק.
הכל היה מתוכנן, ושום דבר לא יצא לפועל. היא היתה אמורה להיות פסיכולוגית, אבל היא לא התקבלה ללימודים באוניברסיטה. כשכולם האיצו בה להירשם לאוניברסיטה רחוקה, כי שם תוכל להתקבל, היא התחילה להבין שהחלום כנראה לא מספיק חשוב לה, כי לעזוב את עיר מולדתה לא היתה מוכנה. אז היא התפשרה. הלכה ללמוד משהו שונה לחלוטין ולא התחרטה לרגע.
את ערן אהבה בכל נימי נשמתה
היא היתה מוכנה להכיר בעובדה שחלק מבני הזוג שלה היו אף הם פשרה, אבל לא ערן. את ערן אהבה בכל נימי נשמתה. בפעם הראשונה בחייה היתה מוכנה לומר בקול רם "זה זה, הוא הגבר של חיי". תקופה ארוכה מאוד אכן היתה ביניהם זוגיות מעוררת קינאה. התאמה מושלמת. כולם אהבו אותם, את האנרגיות שהפיצו בכל מקום בו היו. שנתיים שלמות, כאילו רק הרגע הכירו.
אבל גם הבועה הזו התנפצה לה. היתה ביניהם זוגיות מושלמת, עד שהיא נגמרה. ערן לא ממש יכול היה לשים את האצבע על הסיבה, ולה כבר לא נותרו כוחות לעזור לו למצוא אותה. אז אחרי שבועיים של פרידה מהגוף, הם נפרדו.
ועכשיו? מה עכשיו?
היא הניחה את הסיגריה בחזרה על שולחן הסלון וחזרה לכיוון חדר השינה. חייה היו משורטטים בדיוק מופתי. היא ידעה בדיוק מה יקרה ומתי. לאט, לאט עם השנים, עוד חלום נגוז ועוד שנה חלפה. אי אפשר באמת לתכנן את החיים.
היא נשכבה בחזרה על המיטה, מלטפת את בטנה בעדינות ומנסה לעצום עיניה. היא היתה כבר מותשת מהכל, בגוף ובנשמה.
לפנייה לכתב/ת 
