נשות הטייסים. הסדרה נגמרה, הרושם נשאר
בעיקר גברים יצרו את "מחוברים" וכולם יחד שיקפו את האופן בו הם רואים נשים: מרירות או כנועות. למרות זאת כמעט כל חייהם של המחוברים התנהלו סביב נשותיהם, נשים שהוצגו באופן מגמתי, כחד ממדיות ולא עמוקות במיוחד. סמדר שילוני מקווה שהנשים שוות הערך יחזרו לאופנה עם בואה של "מחוברות 2"
"הטייסים", ככה קורא דורון צברי, האיש מאחורי "מחוברים", לחמשת הגברים שמובילים את הסדרה שלו. בז'רגון שלו הוא מפעיל טייסת, עובד עם לוח המראות ונחיתות. אבל כידוע, מאחורי כל טייס עומדת אישה עם ארוחת ערב מחוממת ושמיכת צמר, ואני תוהה, עד כמה היוצרים של "מחוברים" באמת רואים את נשות הטייסים?
חשבתם על זה שבעצם היוצרים, והעורכים הראשיים והאנשים שתחת ידיהם מתעצבת תמונת המצב של המין הגברי ב"מחוברים", הם גברים? וכולם, בעיקר דורון צברי, מעורבים ומזדהים עם הגיבורים, במידה אינטימית כזאת עד שהם מביאים גם את השקפת העולם הפרטית שלהם לתוך הסדרה. למעשה, אי אפשר ליצור סדרה כזאת בלי להביא את עצמך פנימה. וכך, אנחנו בעצם מקבלים מחוברים בתוך מחוברים – חומר הגלם משקף את החיים של חמשת הטייסים, אבל הסינון, העריכה והבימוי משקפים את העורכים, ובהקשר הזה, כנראה גם משהו מהאופן שבו הם רואים נשים בחיים האישיים שלהם.
מימין לשמאל: רן שריג, דודו בוסי, ישי גרין, לואיס אדרי ושי גולדן (צילום: ענת מוסברג)
מרירות או כנועות?
ממעט לאורך כל הסדרה, שהסתיימה בסוף השבוע, "מחוברים" סיפקה לנו דמויות משנה של נשים חוקיות, שמקוטלגות לאחת משתי קטגוריות: נשים מרירות, חסרות יכולת לפרגן, מרוכזות בעצמן (דפנה רובינשטיין-גרין ועידית שריג, ולפעמים גם נעמה, האקסית של שריג) ועד נשים אימהיות שיעשו הכול כדי לשמור את הגבר שלהן בבית (מיכל גולדן). נשים שאי אפשר שלא להתעצבן עליהן או לא להעריץ אותן. אף אחת מהן לא הצליחה להתעגל מעבר לאיפיונים האלה, ולהפוך לבנאדם מורכב באמת, לאישה שיש לה יותר מפוזה אחת בְּבּוּק הנשיות שלה.
למעלה: דפנה וישי גרין, במרכז מיכל ושי גולדן, למטה עידית ורן שריג
מי הן הנשים האלה? האם אנחנו יודעים עליהן עוד משהו מלבד היותן נשים עצבניות, מרוטות, שלא אוהבות סקס ולא מפרגנות לבני הזוג שלהם על שהביאו הביתה גביע? במה וכמה הן עובדות? יוצאות החוצה? מייצרות? מה הן עושות חוץ מלדרוש מאבא שלהן להקים עבורן תיאטרון או לא לדעת מי זה פרימו לוי? עם סיומה של הסדרה, ואחרי ניסיון מועט לנסות לתקן בפרקים האחרונים (האם לדרישת הנשים האמורות? יכול מאוד להיות) ולהציג אותן מעבר לדימויים מכלילים, עושה רושם שבזמן שהגברים הלכו וחשפו פכים מגוונים באישיות המורכבת שלהם, אנחנו כבר לא נזכה לצפות בנשים עם יותר ממצב רוח אחד.
אולי זה בגלל שבכל זאת מדובר בדמויות משנה, שכדרכן של סדרות דרמה (ו"מחוברים" היא סדרת דרמה לכל דבר) דמויות המשנה מתאפיינות במספר לא גבוה מידי של תכונות, כדי לא להאפיל על הדמויות הראשיות. וכך יצא שבזמן שהגברים, שריג, גולדן וגרין, חושפים פכים נוספים באישיות המורכבת שלהם, הנשים נשארות באותה נישה צרה ודו מימדית. ביצ'ית או אמא. פולניה או מרוקאית. בלתי ניתנת לריצוי או מכילה באופן אינסופי. בנות זוג, שוות ערך או בגובה העיניים, לא נמצאו שם.
נשות המחוברים. מימין: הבמאית דפנה רובינשטיין גרין, עורכת הוידאו עידית שריג והמטפלת המשפחתית מיכל גולדן (צילום: ענת מוסברג)
פייר, חבל. בסך הכל 'נשים של' עגולות יותר יכלו להעמיק את הסדרה, אבל כנראה שהרצון החזק לייצר נקודת מבט גברית עמד בדרך. יכול להיות שהבחירה להציג את הגברים כקורבנות של נשים מכשפות או ביצ'יות או כעוללים של אמהות מקבלות ללא תנאי, היתה אמורה לגרום לנו, הצופים, לחבב אותם מתוך רחמים. אבל הצגה של הגיבורים שלך כקורבנות לאורך זמן, תחזור אליהם כמו בומרנג. כי אם הנשים שלהם כל כך דו מימדיות, כל כך לא מתקשרות, מה זה אומר עליהם? אחרי הכל, צריך שניים לטנגו הסמרטוטים הזה.
בסופו של יום, עם כל החיבה לדוקו-ריאליטי ששמו "מחוברים", ויש חיבה, רצוי לזכור שמדובר בסדרה בה נשים ערוכות באופן מגמתי מנקודת מבט גברית, לא מעמיקה במיוחד, אבל אולי פורטת על איזה נים עתיק ביחסי גברים ונשים. בואו נקווה שהנשים העגולות יחזרו לאופנה עם בואה של "מחוברות 2".
