פסלתי את כולם, פחדתי להתפשר על "כמעט"

חלמתי הלילה חלום הזוי, שגרם לי להרהר בכך שאולי כולם מתפשרים ונשארים עם "כמעט", ורק אני ממשיכה לתור שנים אחר האחד שיתלבש ככפפה על היד. התעוררתי מבולבלת, ועם הקפה של הבוקר שאלתי את עצמי, אולי האושר מגיע דווקא כשבוחרים להישאר ליד? אולי מתחילים שם ואז מגיעים אל ההשלמה המיוחלת, או שאולי כולם נשארים בתחושת החמצה והתפשרות עד ההתרסקות?

הייתי הורגת כדי לבקר במוחם של אנשים שטוענים שהם חיים באושר עם אהבת חייהם, למרות שניתן להריח ממרחקים את רקבון נשמתם כמו בושם ישן ומעורר בחילה משנות ה-80.

ההיכרות שלי עם "כמעט" התחילה כשהכרתי את האקס שלי. הייתי צעירה, אבל נראה שכבר אז ידעתי שהוא לא הגבר שארצה לבלות איתו את שארית חיי, ואם זה לא מספיק, גם ההורים המתנשאים שלי חשבו שהוא לא מספיק טוב עבורי. אני זוכרת את אחת הפרידות שלנו אי שם בתחילת הדרך, ערב הסילבסטר במועדון האולטרה-סאונד בקיבוץ יגור.

שתיתי המון, התיישבתי על הספסל מחוץ למפלס האייטיז ולא הפסקתי לבכות. פתאום הופיע ליצן ושאל אותי למה אני בוכה. סיפרתי לו את כל הסיפור בשטף יחד עם הדמעות ואדי האלכוהול: כמה טוב לי איתו עכשיו, ועם זאת אני מלאת ספקות בנוגע לקשר ויודעת שלא ארצה לחיות איתו לנצח, ואיך אבא שלי, שמנצח כעת על הלחימה בצפון, מעוניין לפתוח חזית נוספת מול הבית שלו.

הליצן הוציא ממחטה מהשרוול, הושיט לי אותה ואמר לי את המשפט שמלווה אותי עד היום: "אם יש ספק, אין ספק!" הייתי צריכה להקשיב לו, אבל אז כמו מתוך חלום הוא הופיע, מחפש אותי ומפלס דרכו בין כל הצעירים השתויים. מבטינו הצטלבו והתקדמנו אחת לקראת השני עם דמעות בעיניים. הוא אחז אותי בזרועותיו ואמר "אני אוהב אותך, אל תעזבי אותי".

עם הבחור הזה יכולתי לעוף, כמעט

הנשיקה שבאה אחר כך תירשם בדפי ההיסטוריה, והשתכנעתי שזה המקום הכי גבוה אליו ניתן לשאוף באהבה. עד היום לא חוויתי אהבה גדולה מזו, אבל למדתי לחיות עם הספק, לא להשלים איתו, עד לרגע בו החלטתי סופית אחרי חמש שנים לקום וללכת. שברתי את ליבו.

מאז הפרידה ההיא, לא מצאתי מישהו שהייתי שלמה עם הקשר איתו, מה שהביא אותי לנדוד שנים בין שני צדדיו של אותו מטבע: אני נשארת לבד כי עדיין לא מצאתי את אהבת חיי, או מתפשרת כדי למצוא אהבה. לא החלטתי באיזה צד של המטבע כדאי לבחור, ואם רעיון הפשרה מוצא חן בעיניי, או מאוד מפחיד אותי.

המחשבה הזו הזכירה לי את הבחור שגר דלת לידי בדירה הקודמת. דווקא ממנו לא ציפיתי לשום דבר, אבל בכל פעם שבילינו יחד עלה בינינו דיון בנושא זוגיות ופשרות. אני טענתי שאם הנעליים לא מתאימות, הן מכאיבות ולא מאפשרות לרגליים לצעוד ולהתקדם, והוא מצידו טען שאהבה מוצאים רק אם מתפשרים, ושאזהר פן אמצא את עצמי בסוף בלי נעליים בכלל.

כעת עולה בי זיכרון מתוק מהפעם האחרונה שביליתי איתו, והרגשתי שאני מסוגלת לעוף, כמעט. לא הייתי מוכנה לחיות עם המחשבה שאם נהיה יחד הוא בעצם יתפשר עליי. כשאני חושבת על זה אני מנסה להבין – איך הוא היה מוכן להתפשר על כל בחורה בעיר כשאני שוכבת לצידו? מאז, כל מה שרציתי ממנו זה רק כמעט לעוף, עד שהתעייפתי.

באותם ימים כבר הבנתי שמאוד רציתי מישהו רק כשהוא לא רצה אותי, כי רק כך לא היה מקום להתעסק בספקות. כמה נוח לפגועת פשרות שכמותי. אני מסתכלת אחורה ויודעת שלא הייתי נשארת עם אף אחד מהגברים שהעברתי שעות במחשבות עליהם. אף אחד מהם לא היה מה שרציתי.

אחרי חודשי התנזרות, הגיע מישהו חדש

לא באמת הייתי מוכנה להתפשר. לא על הבחור מהתיכון שחידשתי איתו קשר, לא על הסוטה מאמדוקס ולא על האידיוט עם בעיית האין אונות שמצא מישהי שקיבלה את הבעיה הזו באהבה, והתחתן איתה אחרי חודשיים.

ההבנה שכל הגברים האלו היו לא רלוונטיים בעצם בחיים שלי הביאה לשנה שלמה בה ניתקתי כל קשר עם טסטוסטורון מכל סוג שהוא. רק בסופה החלטתי לפתוח את דלת עירי הנצורה ולאפשר למשב רוח קלילה לצנן חודשי התנזרות ארוכים.

מאותו רגע, איכשהו יצא שבמשך כמה ימים הרוח היכתה במחוזותיי כטורנדו. הגיע בחור חדש – חכם חזק ולא תל אביבי. מובן שהבחור בעניין ואני חייבת להטיל ספק בכל מילה, מבט ומגע, כי חייב להיות ספק ואם יש ספק – אין ספק. רק שהפעם, ביני לבין עצמי אני מבינה שעדיין לא מצאתי דרך להרוס לעצמי את התחושה שאולי הפעם הגיע משהו ברור, חד ונקי מספקות.

היום אני יודעת שגם אם זה ייגמר מחר, הקשר הקצר הזה הצליח להזכיר לי שפשרות ו"כמעט" זה לחלשים. אולי עדיין לא מצאתי את אהבת חיי, אבל בחרתי בצד הזה של המטבע, ואת הצד הזה אני ממש אוהבת.