לחשוב שהוא, גרוש בן 36, תפס יפהפיה בת 23
אין ספק שהוא לא דורך במקום. הוא נזכר כמה התאמץ כשחיזר אחרי אשתו-לשעבר וכמה קל זה היה עכשיו. הוא בהחלט מתקדם
דמותה העסיקה את אריק בדרך חזרה. תחילה דמיין איך תיראה בעוד 20 שנה. המותניים המפתים יתעבו והישבן יהפוך לתחת גדול ורופס, פרצוף הדובי החמוד יתפח ובמקום אף סולד יישאר זוג נחיריים גדולים. ואולי היא תישאר יפה! רגליה הנאות יישאו את גופה החטוב. יתווספו לה קמטים, אבל הם רק ייפו אותה. אוזניה יזכרו מאות הצעות, אלפי משפטי פתיחה, וגופה - שתיים-שלוש אהבות. בטח יש נהג קבוע בקו בו היא נוסעת, שמפלרטט איתה כשהיא קונה חופשי-חודשי ומוכן להרוג ולא לוותר על המשמרת שלו. מי היא? איפה היא גרה? יש לה חבר? לאן היא נוסעת? עוד לפני שסיים לעלות במדרגות ולסובב את המפתח בדלת גובשה בראשו של אריק תוכנית.
שמעון, בתלבושת בית-הספר, חתך פרוסות נפוחות, עקומות וגסות, והניח ביניהן שכבות כפולות של נקניק. הוא הופתע מהחיוך על פני אביו.
"איך ישנת? איך הלימודים? עוד שנה מסתיימת. איך שהזמן רץ!" אריק טפח על בטנו המלאה של שמעון.
שמעון ליקק אצבעות שמנוניות. "אבא, אתה תיקח אותי?"
"תוציא את האצבעות מהפה", התרגז אריק. "מה פתאום תיקח? סיכמנו שאתה הולך ברגל".
"אבל אבא, תראה מה השעה! חיכיתי לך, ועכשיו אני אאחר".
"בסדר. תכניס את הסנדוויצ'ים לשקיות ובוא נזוז".
אנחנו באמצע יוני, ואריק עבר כברת דרך מרשימה. הוא בירר באילו תחנות עובר קו שלוש, התחזה כאילו הוא נוסע בו, הכיר את מעיין, שירדה ליד חנות בגדים, בה היא עובדת עד שתתחיל תואר בביולוגיה. בת 23, נפרדה מחבר אחרי שנתיים יחד, ידידותית ופטפטנית. היא ואריק יושבים כתף אל כתף בנסיעות. כשנפגשים הם מתנשקים על הלחי ומתחבקים. הם כבר צפו בכמה סרטים ואכלו כמה פעמים פלאפל בצהריים. הוא סיפר לה שהוא עובד מהבית, סיפר על דוקטורט שיכתוב בשנה הבאה, על ספר שירים שמעלה אבק במגירה (הוא שכח לספר לה על שמעון, שגר אצלו שלושה ימים בשבוע). בימי חמישי יש לה חופש והוא הזמין אותה לקפוץ אליו בעשר בבוקר. יש לו ספרים שהוא כבר לא צריך, אבל היא תוכל להשתמש בהם.
בוקר יום חמישי, אריק מניח גבינה דלת שומן ומלפפון בין פרוסות לחם קל עם דגנים.
"אני לא רוצה ללכת לבית-ספר", אומר שמעון.
אריק אורז את הכריכים ומכניס אותם לתיק של בנו. "גם אני בגילך שנאתי בית-ספר".
"אין טעם ללכת. סוף השנה ולא עושים כלום".
"מה עם החברים שלך, הם מגיעים?"
"לא! חברים שלי בטוח לא מגיעים. אני נשאר בבית!"
"מה תעשה בבית? אמא תגיד שאני מפטם אותך".
שמעון עוזב בהפגנתיות את המטבח. בחיפזון, אבל בלי לרוץ. צעדים גמלוניים ונשיפות כבדות. טריקת דלת נשמעת מחדרו.
אריק מוצא אותו יושב על המיטה, נועץ ציפורניים במזרן, מהדק כפות רגליים לרצפה. אריק מנסה לגרור אותו ושמעון מתנגד בקולניות, "אל תחזיק אותי! אל תיגע בי!"
אריק מפעיל כוח ומנסה לדבר בהגיון. "אני לא אתן לך להתבטל כל היום. אתה לא מבין שזה לטובתך? אני אסיע אותך ואקח אותך חזרה, בסדר? מתי אתה מסיים? אתה רוצה שאני אתקשר לאמא? אם לא תלך אתה יכול לשכוח מטלוויזיה! אתה יכול לשכוח מהמחשב! תפסיק ליילל! השכנים יחשבו שאני מרביץ לך".
אריק דוחף את שמעון ומפיל אותו מהמיטה. הבכי של שמעון מאבד מאפייני אנוש אחרונים והופך לחייתי. הוא מחרחר מגרונו, צווח, מושך נזלת לתוך האף. הצרחות מתגלגלות מהמרפסת בקומה ארבע מטה אל הרחוב. עוברי אורח מרימים את ראשיהם מעלה כדי לאתר את מקור הצעקות. "היד שלי! אתה קורע את היד שלי!" מייבב שמעון.
בעשר דקות אריק מצליח להזיז אותו רק בכמה סנטימטרים. מתי הוא הפך להיות כל כך כבד, חושב לעצמו אריק, הוא פשוט מפלצת קטנה.
אריק לא מבין למה הילד מתעקש. הוא רואה את הכתמים בבתי השחי של שמעון, את סמל בית-הספר הרטוב מזיעה, את הציצים שלו, כמעט כמו של נערה, את קפלי הבשר שמציצים תחת שולי החולצה, את לחייו, שתלויות כמו שקיקי קמח, הירכיים שנושקות זו לזו ללא הרף. אריק תופס את עצמו על כך שהוא רוצה להחטיף לחבית הזאת סטירה. הוא מרגיש בחילה, משחרר את אחיזתו ומתיישב על מיטת הילדים.
"יש לי הצעה", אומר אריק.
שמעון מנגב בכפות ידיו את פרצופו הלח. הוא לא מסתכל על אבא, אבל לפי תנוחת גופו הדרוך מקשיב.
"הצעה כזאת", אומר אריק, "אני אתן לך 20 שקל".
שמעון קופא במקום, כמעט לא נושם.
"אני נותן לך 20 שקל", אומר אריק, "ואתה קונה מה שאתה רוצה בקיוסק. והולך לבית-הספר".
פרצופו של שמעון מסגיר את מה שעובר עליו. עד היום הוטל איסור חמור על קניית ממתקים בבוקר. ייתכן שזה אות ראשון לסיומו של משטר אכילה קפדני. גופו של שמעון מתרכך כשהוא מדמיין רצועות גומי בטעם תות עם אבקת סוכר, שוקולד עם ריבת אגוזים, עוגיות פריכות עם שקדים וקינמון. המוח עדיין מורד, מעלה ספקות ושואל, האומנם ניצחת? האומנם השכבת את יריבך על השכמות? אבל הגוף כבר נתון לשליטת הטעמים שהוא עתיד לחוות.
הם יורדים במדרגות. שמעון ממלמל שהוא לא רוצה ללכת, אבל אריק יודע שהמטרה הושגה. בנו הכבד מתקדם לאט ובטוח אל עבר המכונית, שתסיע אותו לבית-הספר, ושם, בקיוסק ליד השער, הוא יקבל את השטר המיוחל ויאכל מה שירצה.
כל שריר וגיד בגוף מרגישים במקומם, צעירים, רעננים וחזקים
בשמונה וחצי חוזר אריק לבית הריק. הוא פושט את בגדיו בדרך למקלחת. תחת זרם מים פושרים מורח על עורו סבון פסיפלורה נוזלי. שוטף את שיערו המאפיר בשמפו נגד קשקשים. מחליף למים לקרים, מופתע כאילו מישהו אחר סיבב את הברז למענו, פולט זעקת עונג, ומחזיר לפושרים. כך חמש פעמים, עד שכל שריר וגיד בגוף מרגישים במקומם, צעירים, רעננים וחזקים. הוא מתנגב בשתי מגבות, לגוף ולראש. גוזר במספריים קטנטנים שיערות מהאף. שוטף את הפה בנוזל כחלחל, מריר ועפיץ בריח מנטה, שם ספיד-סטיק בבתי-השחי, בושם, שקיבל במתנה מאשתו, על הצוואר, החזה ומאחורי האוזניים, לובש בגדים נקיים ומסתכל על עצמו במראה.
מעיין אומרת שהוא דומה למיכה שטרית, רק חיוור ורזה יותר.
בזמן שנותר אריק מחליף מצעים, מכניס בגדים וצעצועים של שמעון למגירות, מרסס מתוך מְכָל עם ציור של אורנים, מוציא מתחת למיטתו עוגיות חמאה שקנה במיוחד והחביא משמעון, מכין צלחות וספלים לקפה, כוסות ליין ומפיות.
לכל מקרה תוחב קונדום לתוך הציפית של הכרית
שבע רצון הוא מתיישב על הספה. אין ספק שהוא לא דורך במקום. לחשוב שהוא, בן 36, הצליח להשיג יפהפיה בת 23. הוא נזכר כמה התאמץ כשחיזר אחרי אשתו-לשעבר וכמה קל זה היה עכשיו. הוא בהחלט מתקדם. הניסיון שצבר נותן לו יתרון ברור על מעיין. הוא לא מתכוון לעשות דבר נגד רצונה, חלילה, אבל לכל מקרה תוחב קונדום לתוך הציפית של הכרית.
בעשר ורבע האינטרקום מזמזם. אריק מרים את השפופרת ושואל מי זה, בטון של אדם מבוקש, שהתעייף מלזכור את שמות האורחים הרבים שמגיעים אליו. הוא שומע נשימות חנוקות, רסיסי דמעות והברות לא ברורות. שמעון חזר הביתה.
"אל תפחד מהזבלים האלה", אריק מניח את ידיו על הכתפיים של שמעון. הן רכות כמו ג'לי.
"אבל למה נטפלים דווקא אלי? אני לא הכי שמן בכיתה".
אריק נזכר בסטירה שרצה לתת לו. הוא מגמגם. "מחר... מחר אלך להחליף כמה מילים עם המחנכת שלך".
הוא אומר 'להחליף כמה מילים' בהבעה של גנגסטר ומלטף אגרוף בכף יד פתוחה. זה מצחיק את שמעון.
"אתה תרביץ לה?" הוא שואל.
אריק שולח את שמעון להתרחץ. מתחשק לו להתקשר לגרושתו, להגיד, 'אני חרא של אבא', כדי שהיא תענה לו 'אתה מגזים! אתה לא חרא עד כדי כך'. הוא פונה אל דלת האמבטיה הסגורה, "אתה יכול להישאר היום בבית".
מעיין מגיעה באיחור של 40 דקות. היא לובשת דגמ"ח חאקי עד הברכיים, כפכפי אצבע וחולצה רחבה. שיערה הארוך אסוף, ידיה בכיסים. אריק מציע לשתות, אבל אין לה זמן.
"אפשר לראות את הספרים?" היא שואלת.
אריק מוציא מהבוידעם חבילה קשורה של כרכים עבים ומאובקים. בזמן שמעיין עוברת על הכותרות הוא מוזג יין. שמעון מתיישב לידם, שיערו רטוב כי הוא אף פעם לא מתנגב כמו שצריך. הוא מושיט את ידו אל הקערה עם עוגיות החמאה ומתחיל לכרסם.
"איזה ילד חמוד", אומרת מעיין.
"תכירי, זה שמעון, הבן שלי. תכיר, זו מעיין".
יד כהה ודקה, עם אצבעות ארוכות ועדינות ומניקור בקצותיהן, לוחצת יד קטנה, שמנמנה, חמימה ומלאת פירורים. "איזה ילד יפה, באמת ילד יפה!"
שמעון אומר, "כולם אומרים שאני דומה לאמא".
"אמא שלו בטח נורא יפה! מה אני אעשה עם כל הספרים האלה, אני באמת צריכה אותם?"
"בטח", עונה אריק.
"אמא שלי אמרה לי לחשוד באלה שנותנים מתנות", אומרת מעיין.
"איזו אמא חכמה! הייתי שמחה להחליף איתה כמה מילים. מה עוד היא אמרה?"
"דברים שאמהות אומרות".
"אבל את ילדה גדולה".
"ואתה סתם גדול, עם ילד", היא אומרת.
"קחי את הספרים", אומר אריק. "בלאו הכי רציתי להיפטר מהם".
"אתה יכול למכור אותם!"
"אז תמכרי את, אחרי שתשתמשי בהם".
"טוב. רק בגלל שאתה מתעקש!" מעיין מחייכת וממהרת להסיט ממנו את עיניה. "אבל הם נורא כבדים", היא מנסה להרים. "שמעון, תעזור לי לסחוב?"
שמעון מהנהן. האשה הזאת אמרה לו שהוא ילד יפה. הוא מרגיש טוב עם עצמו. העלבונות שספג נשכחו. ברגע זה ממש שמעון מאושר ופיו מלא עוגיות.
אחרי שהבחורה והילדון יוצאים, אריק שותה את היין שמזג לזוג כוסות.
לפנייה לכתב/ת 
