במאה שערים אל תהיה צודק - תהיה חכם

אתמול הוצג בכנסת הדו"ח על הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי בישראל . למרות התנגדותי להפרדה באוטובוסים וברחובה של עיר ולהתנהגות הפוריטאנית ההולכת ומתרחבת בציבור החרדי/דתי בשנים האחרונות (בסאטמר לא נסעו בכרכרות נפרדות!) – מצאתי את עצמי מבקר את הדו"ח כמו גם את התבטאויותיהם של חלק מחברי הכנסת והדוברים האחרים בדיון. את עיקרי הביקורת כלפי מי ששותפים לדעתי נגד ההפרדה אציג כאן לאחר שאסביר את העיוות שיוצרת ההפרדה עצמה. ההתנהגות בין המינים בהגות האנושית תלויה באופן בו נתפסת האהבה בין איש לאישה ובמקום בו מעמידים אותה.

רוב בני האדם מכירים שתי גישות לאהבה: הגישה הפוריטנית, אותה הם מייחסים לדת, לכתבי הקודש ולעמדות "רוחניות" בכלל, ומולה – הגישה המתירנית הנחשבת גם בעיני עצמה לעמדה מטריאליסטית, אנטי-רוחנית. כלומר בין אם האדם נוקט בעמדה או באורח חיים פוריטאני או מתירני, הוא מבסס את הכרתו והשקפת עולמו על גישה דיכוטומית בין "רוחני" ל"חומרי" וממקם את עצמו באחד הצדדים של המשוואה. רוב המקורות היהודיים דוגלים באפשרות שלישית:

אהבה כהרמוניה בין שכל, נפש וגוף הדוחה את השמרנות והמתירנות גם יחד. הגישה ההרמונית.

למרבה הצער אימצו חרדים ובעקבותיהם חרד"לים דווקא את הגישה הפוריטנית הרחוקה מרוח היהדות ומתאימה יותר לנצרות. הפוריטניות והמתירנות הן למעשה אחיות תאומות המחזקות זו את זו ומתקיימות לא רק זו לעומת זו אלא גם זו בתוך זו.

תהליך ההעצמה ההדדי הביא לכך שהעיסוק ב"גדרי-צניעות" כביכול, נעשה לעיקר ולמהות ההוויה החרדית/חרד"לית ולמכשיר השליטה על חיי אנשים ובעיקר נשים: לבוש, מרחב פרטי וציבורי, התנהגות ושפה. דברי חז"ל במשנה ש"אין דורשין בעריות בשלושה" כדי לא להיגרר למציצנות ופורנוגרפיה בחסות הדיון ההכרחי באיסורי עריות - נשכחו כלא היו!

האובסיסיביות והפורנוגרפיה

בעוד הפורנוגרפיה וההפקרות המינית נחשבת שדה הפעולה של המתירנות, הפוריטנים שקועים באותו שדה עצמו בחסות העיסוק האובססיבי ב"צניעות" כביכול. אנשים אינם פוסקים מדיבור על גוף האישה ואיבריה במסווה של כסוי, הסתרה, הפרדה. חדשות לבקרים מחמירים בדרישות ה"צניעות" ומחנכים היום דור של צעירים וצעירות שלפי הסטנדרטים החדשים תחשבנה הסבתות שלהם לפרוצות חלילה. העובדה שגם נשותיהן של חלק מגדולי הרבנים בדורות קודמים לא עמדו בדיוק בגדרי הצניעות הנדרשים היום "מוסברת" לעתים בכך שהתנהגותן "גרמה לאסונות לעם ישראל". כל מאמציהם של חז"ל לדחות את תפיסת החטא הקדמון שפיתחו פאולוס ואבות הכנסייה הנוצרית מתרסקים אל מול הדמוניזציה של נשים ושל הקשר בין גברים ונשים בפוריטניות היהודית בזמננו.

התרבות הפוריטנית יוצרת בעיות החינוכיות קשות כמעט כמו אחותה המתירנית ואינה מאפשרת דיון וטיפול ראוי ואמיתי בחריגות וסטיות המתרחשות בתוכה. התוצאה: הגדרה מעוותת של "צניעות" שאיננה אלא מראית עין בלבד. העיסוק הבלתי פוסק בכיסוי וההפרדה המוגזמת הוא בבחינת: "...תתורו...אחרי לבבכם אשר אתם זונים אחריהם"!

אמירה כללית על תהליכי הדרה והשתלבות של נשים בספירה הציבורית הנתונות או שהיו נתונות להשפעה חברתית-דתית: מגמות ותהליכים של הכלה והדרה מתרחשים בו זמנית והם קשורים זה בזה קשר מהותי. ישנם שינוים במבנה החברתי, היעלמות של מערכות מסורתיות אבל מה שבא במקומם איננו בהכרח יותר מתקדם או יותר שוויוני.

ה"מרחבים הציבוריים" בו עוסק הדו"ח הם בדרך כלל מקומות בהם הציבור או רוב הציבור המשתמש במרחב הוא חרדי ובמקרה בולט אחד – מרחב ציבורי המשמש לפולחן דתי לציבור רחב – הכותל המערבי ומרחבים הקשורים בו. לפלא בעיני מדוע דו"ח שמטרתו להעלות לדיון ציבורי עקרוני ומשפטי הדרת נשים מהמרחב הציבורי מתעלם למשל מבתי הכנסת? למעלה מ- 25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל מתכנסים מדי שבת (יחד עם החגים –חודשיים בשנה!) במרחב ציבורי הנקרא בית כנסת בתנאים של הפרדה והדרה.

הדו"ח גם מדבר על המרחב הציבורי בישראל אך מתייחס לאזרחים יהודיים בלבד. יש לזכור שעשרות אחוזים מקרב הציבור המוסלמי בישראל מתכנסים באופן קבוע במרחב ציבורי הנקרא מסגד בתנאים של הפרדה והדרה.

ההתכנסויות הללו של ציבור יהודי וערבי מייצגות ביטוי יום יומי של זהות תרבותית של ציבור גדול מאוד מקרב אזרחי ישראל. למעשה זוהי תרבות הרוב בישראל! מדובר בזהות תרבותית בעלת שורשים עמוקים ביותר. ללא קשר להשקפת העולם בה אנו מחזיקים וללא קשר לשאלה אם אנו אוהבים את המציאות הזו או לא. זהות זו משפיעה גם על ההתנהגות במרחבים ציבוריים אחרים. וגולש למרחבים המשותפים לכלל הציבור. השאלה החשובה ביותר היא: מהו הגבול של השפעה זו?

התשובות עשויות להינתן בו זמנית בכמה מישורים:

עצירת התהליך בתוך המגזר החרדי: קבוצות חרדיות רחבות שיאזרו אומץ ויתנו ביטוי מעשי לעמדתן שאינה מקבלת הפרדות כאלה באוטובוסים וברחוב ויתנגדו להשלטת מנהגים שלא היו מקובלים עד לפני עשרים שנה. במקביל יש תפקיד גם לציבור דתי לאומי בהצבת גבול ברור לתופעת ההפרדה.

תהליך חינוכי: לחזור ולעסוק בחוכמת האהבה ההרמונית. התפיסה ההרמונית של האהבה שהיא עמדת חז"ל, דוחה את הפוריטניות ואת המתירנות כאחד. האהבה מתקיימת מתוך הרמוניה של הרוחני והגשמי, של השכל והגוף. גישה זו עומדת על כך שנטרול כל אחד משלושת המרכיבים מערער ואף מבטל את קשר האהבה. עוצמתה של חוכמת האהבה במקורות טמונה בחיבור שבין האגדה, המיתוס וההגות מצד אחד ובין הפרקטיקה ההלכתית המכוונת ליישומה של האהבה בחיי היום-יום של האיש והאישה. ביצוע יום יומי של העקרונות המוסריים ויישומן של ההשקפות על הזוגיות בהתנהגות הבין-זוגית הופכים השקפה מתופעה מופשטת למציאות, מרעיון לעובדת חיים שרירה וקיימת.

שני המישורים הללו קשורים זה בזה. כמובן שיהיו כאלה שיראה בהם תהליכים ארוכים ובלתי מעשיים. בכנסת דובר בעיקר על חקיקה ואכיפה. גם אני בעד חקיקה ואכיפה אבל האם דרך זו הוכיחה עצמה כיעילה יותר? האם הבג"צים תרמו לצמצום תופעת ההפרדה? המאבק המשפטי נגד ההפרדה מתנהל כבר כשש עשרה שנה ולפי מה שניתן ללמוד מהדו"ח – הוא אינו עומד במבחן התוצאה. צריך גם לזכור שגם תומכי ההפרדה יכולים לתרגם את עמדתם לכוח פוליטי בבית המחוקקים. בג"ץ עשוי לחפש איזונים בין עיקרון השוויון לבין פרשנויות מסוימות של "רב תרבותיות". חקיקה, פניות לבג"ץ ואכיפה מייצגות לדעתי אשליה של מענה מעשי כביכול אך בפועל – נזקן רב על תועלתן ואינן מקדמות דבר.

גם ההתרסה כנגד מגזרים שלמים בחברה הישראלית בשם ערכי הדמוקרטיה איננה

 מקדמת את הטמעתם של ערכים אלה אלא להיפך. ארגונים, חברי כנסת ומגזרים המנכסים את הדמוקרטיה לעצמם אינם מרחיבים ומחזקים את התשתית הדמוקרטית בחברה אלא מערערים אותה.