אנחנו לא עושים סקס בשביל ילד, אנחנו זורמים
החלטנו שלא ננסה יותר מדי, פשוט נעשה סקס, ויהיה מה שיהיה. אני קצת רימיתי, ניסיתי לעשות חישובים ולכוון לביוץ
אתה שם? נכון שאתה שם? נכון שאתה בן?
*שם בדויאף פעם לא היתה לי העדפה – תמיד חשבתי שמה שיבוא יביא איתו דברים נפלאים וחדשים, בת תזכיר לי את עצמי, אני אגדל אותה בצלמי. בן יזכיר לי את האיש שאני אוהבת. הוא ישקף לי אהבה ללא תנאים כמו זו שאני שואפת לה עם בן זוגי.
אבל עכשיו, כשזה אמיתי, אני פתאום רוצה בן. לא שאני לא אשמח אם תבוא בת, היא תהיה אהובה לא פחות. אבל משהו אנטי-פמיניסטי בי לוחש, בן. צריך בן שיהיה הבכור. כמו שהיה אצלך בבית.
החלטנו שלא ננסה יותר מדי, שלא נעשה סקס בשביל ילדים, פשוט נעשה סקס. אבל רימיתי. ניסיתי לעשות חישובים ולכוון לביוץ. אבל התקלחתי ישר אחר כך. כי אנחנו לא עושים סקס בשביל ילדים. אנחנו זורמים. אם יבוא, יבוא, ואם לא... לא.
כבר כולם בעבודה מציקים לי, אפילו הילדון שאין לו חברה מציק. חלק עושים את זה בחביבות ובחן, חלק סתם מחטטים וחלק מציקים ממש. בטרחנות. הרחם שלי אינו שלי עוד, הוא נחלת הכלל. יש לכל מי שעובר לידי זכות לפשפש בו, לעמוד על טיבו, להביע דעה על ההחלטה שלי לחכות כל כך הרבה זמן. אבל אני מרגישה ילדה בפנים, אפילו שבגרתי. עוד לא יודעת מי אני ומה יש לי לתת לצאצא פוטנציאלי. וזאת החלטה שיש בה המון אחריות. בניגוד לכל החלטה אחרת שעשיתי בחיי – זאת בלתי הפיכה. ברגע שהביצית מופרית הכדור מתגלגל ואי אפשר לעצור אותו, אי אפשר להגיד, פוס, מספיק, אני לא רוצה יותר, זה כבר לא מתאים. אז צריך לשקול את זה בכובד ראש, וראשי בהחלט כבד עליי. הוא כואב כבר שבוע ללא הפסקה, מתעלם מכדורים שאמורים לחסל אותו.
ידעתי שאין סיבה לצפות לשני קווים, הרגשתי שזה לא קרה
לפני קצת יותר משבועיים השתנתי על מקלון. כבר ידעתי שאין סיבה לצפות לשני קווים, הרגשתי שזה לא קרה, אבל בכל זאת ציפיתי. ככה אני. מצפה. הראש שלי נוסע בדרך פתלתלה של אסוציאציות. הזיגוטה הופכת במהירה לעובר, ואז לילד עם חיוך ושיער כמו של אבא שלו, והוא כבר גדול מספיק כדי לדבר ואני עורכת איתו שיחות ארוכות.ואז קו אחד.
בודד.
ולמרות שאין לי זכות - אני עצובה. אני כבר מחכה לו הרבה יותר מחודש, אולי כל החיים.
אתה לא שם. אתה לא בן. אתה לא כלום.
סיגריה מסמנת את ההיעדר, את הכישלון, והיא צורבת בפי וחונקת את גרוני. אני שואפת ושואפת, כי אין שם כלום ואני רק רוצה למלא את החלל, את הריק, את החוסר. אולי אני באמת מחכה כבר כל החיים.
וילד לא יעזור למלא שום חלל. אולי בהתחלה, בעיקר כי הוא ימלא את כל מחשבותיי וסדר היום שלי, אבל הוא לא יגיד לי מי אני ולמה אני כאן ובמה אני טובה. לא יפתור לי את הבעיות בעבודה, לא ישלים לי את הפערים בביטחון העצמי שלי.
עוד שבוע עובר, ואני חיה פצועה ומדממת. אני חושפת שיניים מאיימות לעבר עוברים ושבים, מתקשה להכיל את ההווה. החוסר מהדהד בכל כישלון אחר בחיי ומעצים אותו, וההורמונים בגופי בוודאי לא עוזרים.
כמה פאתטי, העיסוק הזה בעצמי, כמה נהנתני ומתועב. אולי אני כבר לא ילדה. אולי כל מה שאני חפצה בו כרגע זה לגדול ולגדל, לטפל, ולא בי.
אני מוכנה, אתה שומע? אני מוכנה שתבוא. בוא כבר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
