כשאתה מעוניין אז היא לא, וזה נכון גם להיפך
היא היתה הוכחה שלעיתים גם בת 34 יכולה להיראות בת 24. ניסיתי לשמור על חזות נורמטיבית, אך סביבי היתה התרחשות בסגנון וולט דיסני: חוש ההומור קפץ מתוכי, רץ בשאגה אל הים וקפץ ראש מהמזח, הקסם האישי התגלגל ממני כמו כדור טניס, אוצר המילים זחל מאחוריי. בחזרה לזירת הדייטים
השבוע הראשון עבר ללא "אחרים משמעותיים" חדשים בחיי, ואז החלפתי את התמונה הברורה באחת מטושטשת, וההודעות החלו לזרום כמים. כמה שיחות טלפון מביכות הבהירו לי שזה שלב שכדאי לדלג עליו, ואת המסקנה יכולתי ליישם עם ה"רגישה מאוד". רגישה מאוד זו חלפה על פני כרטיסי, ולמרות שכרטיסה, שהדגיש את רגישותה, היה יתום מתמונה - משהו בתוכי אמר שזו יכולה להיות האחת. במהרה התכתבנו במייל, ואף קבענו להיפגש. המקום שנבחר – נמל ת"א, הזמן – מחר בערב. ואכן, למחרת בערב המתנתי לה בנקודת המפגש, וכשהתקשרה אליי הודיעה בקול רגיש על כך שהיא עשרה מטר ממני. הרמתי את הראש, וצלליתה אכן היתה שם, צופה בכיווני.
עומד על רציף העץ כשמולי אחותה היפה של יונית לוי
ניגשתי אליה, אל הדמות עם הטלפון ביד, משתדל להנמיך ציפיות. כמה צעדים אחר כך מצאתי את עצמי עומד על רציף העץ כשמולי אחותה היפה של יונית לוי, כזו שהיית רוצה לראות אצלך בסלון גם אחרי סיום מהדורת החדשות. היו לה עיניים מאירות, חיוך מנומס, וכולה עדות אמפירית חותכת שלעיתים גם בת 34 יכולה להיראות בת 24. "וואו", הייתי פולט בטעות אם הלשון לא היתה קופאת, וגם יתר רמ"ז איבריי התכווצו כמו צב מבוהל. הושטתי יד, "נעים מאוד", ניסיתי לשמור על חזות נורמטיבית, אך סביבי היתה התרחשות בסגנון וולט דיסני: חוש ההומור קפץ מתוכי, רץ בשאגה אל הים וקפץ ראש מהמזח, הקסם האישי התגלגל ממני כמו כדור טניס מקפץ בכיוון רידינג, אוצר המילים זחל מאחוריי, חושב שאני לא מבחין בו, תוך נסיון להסתתר מאחורי עמוד, ורק קור הרוח נעמד לידי בקור רוח מדהים, טפח על כתפי, לחש: "בהצלחה עם זה, חבר", ופסע אדיש בכיוון אולם האירועים הסמוך. נשארתי איתה לבד, רק הפרצוף לעזרתי, גם כן עזרה.
היה נחמד. פה ושם הצלחתי להרכיב משפטים שלמים, הרגישה מאוד היתה חכמה להפליא, לבבית, נחמדה ומלאת כריזמה. הסתכלתי בהתפעלות על יופיה המשתק, מנסה במקביל לעקוב אחר נושא השיחה, ידעתי שזה לא הגיוני שהנס הזה יקרה לי פעמיים בחיים. דרך עיניה התכולות שכמוהן רואים רק בהדמיות ב-אם.טי.וי ניסיתי לתהות אם בכל זאת יש סיכוי, אבל ידעתי שלא. אחרי כמעט שעתיים של בירה ושיחה קולחת, פרצה אצלה מיגרנה אקוטית או קרע קטטוני בשריר התלת-פאזי, ובכל מקרה נאלצנו לפזר את ההתקהלות באמירת "ביי" מנומס. חזרתי הביתה מהורהר.
"מה זה 'נראה'? או שכן או שלא. מה יש לראות?"
בהמתנה שזמן סביר יחלוף, הייתי רגוע, קר רוח, בטוח בעצמי. כמו נבחרת ישראל בכדורגל במשחק ידידות חסר חשיבות, הנעתי כדור מרגל לרגל, שלטתי בקצב המשחק, ולעיתים אף הבקעתי גול בבעיטה שנונה אל בין החיבורים. החציל היתה מוקסמת. "יש לי חוק", צייצה שוב כשקול אורלוגין קרא חצות, "בסוף דייט אני לא משאירה דברים פתוחים". כמו פיל לפני צונאמי הרגשתי שמשהו לא טוב מתקרב. "אני נהניתי, ואשמח אם תתקשר אליי מחר", צייצה ומימשה את חששותיי. אופס, לי יש חוק הפוך, אני אוהב להשאיר דברים פתוחים, "נראה", ניסיתי להתחמק, אך היא, אסרטיבית בכירה בהשכלתה, לא התכוונה לוותר, מה גם שזה מנוגד לחוק, "מה זה 'נראה'? או שכן או שלא. מה יש לראות?". "נראה", התעקשתי בחיוך, גם לי יש חוקים. חזרתי הביתה מהורהר.
אין לי תירוצים, יש לי סיבות משונות, ומאז שחיי קיבלו צורה של שיר של עידן רייכל, אני נע במסע בין חצילים ממולאים לרגישות יפהפיות. שתי חוויות הקצה האחרונות הותירו אוסף של שאלות ממשפחת "למה תמיד משהו לא בסדר", ורק כשמיפיתי את כלל החוויות שהיו לי בשנה האחרונה לסקיצה גרפית, התחוורה לי פריצת הדרך המדעית הבאה:
מידת ההתלהבות ממני היא תמיד ביחס הפוך למידה ההתלהבות שלי. כמו משחק סכום אפס, כמו נדנדה בגן ציבורי שכשאחד עולה בה - השני יורד, כך גם אצלי. מול בחורה כלבבי אמשיך להיות משותק חלקית, את כל הקסם אבזבז על משחקי אימון. לכל זאת יש לצרף כאטצ'מנט את העובדה שאנחנו בכלל לא אוהבים מישהו שמתלהב מאיתנו, וכשמוצאים אחד כזה, זה פשוט לא נראה מתאים ונכון, הרי אנחנו יכולים למצוא משהו כל כך הרבה יותר "קול"...
עכשיו, עם חלוק לבן אני חוזר למעבדה, בנסיון למצוא תרופה לבעיה. אם אצליח - יחכה לי פרס נובל לכימיה או משהו, ואולי גם הזוגיות המיוחלת. אחרי 6,000 שנה מבריאת העולם וכמעט שנתיים מגירושיי, מישהו חייב לחקור את התופעה. אם כבר סיבות משונות, לפחות שיהיה בהן היגיון.
האימייל של אורן
לפנייה לכתב/ת 
