"התלמידים שלי יהיו אזרחים טובים יותר"

כיום אני מורה לחינוך מיוחד בבי"ס "תל-חי" שבשכונת נוה שאנן בחיפה. זהו בי"ס יסודי רגיל, שנמצא במרחק שתי דקות הליכה ברגל מביתי. בכיתות הרגילות בבית הספר משתלבים גם ילדים מקסימים, הנתקלים בקשיים בלימודים וזקוקים ליותר עזרה. חלק מאותם ילדים יוצאים מהשיעורים שבהם הם מתקשים בכיתות הרגילות, ומגיעים אליי לשיעורי תגבור פרטניים. התלמידים שמגיעים אליי הם לרוב לקויי למידה, סובלים גם מבעיות קשב וריכוז.

עדי נתן ותלמידיו. כתבתו של רפי ברבירו:

התגייסתי לצבא כחייל מתנדב, ועסקתי בתמיכה טכנית, ניהול רשתות והדרכה על מערכות המחשבים שם. כשהשתחררתי התלבטתי לאיזה כיוון ללכת,  האם ללמוד מקצוע שקשור למחשבים, או מקצוע שיאפשר לי לעבוד גם עם אנשים. העבודה מול המחשב בצבא מיצתה את עצמה בשלב מסוים, והחלטתי לשלב בין השניים, ולהשתמש בידע הטכני שלי כדי לעזור לאנשים.

סיימתי לימודי חינוך באוניברסיטת חיפה ותעודת הוראה במכללת "גורדון". עוד בתקופה בה הייתי סטודנט, התחלתי להדריך תלמידים עיוורים ולקויי ראייה על השימוש במחשב, מתוך כוונה שהם ישתמשו בו ככלי שיסייע להם ליצור קשר עם חברים חדשים ולהתנהל באופן יותר עצמאי ברמה הלימודית והחברתית.

המודעות ליכולת האדירה של המחשב לעזור לאנשים שסובלים ממגבלה פיזית היתה אז בראשית דרכה. עזרתי בהטמעת הנושא הזה במערכת החינוך, כחלק מתוכנית הלימודים לעיוורים ולקויי ראייה. לאחר סיום תעודת ההוראה והסטאז', פניתי למשרד החינוך, וביקשתי עזרה בחיפש בי"ס שיסכים לקבל אותי לעבודה קבועה, ויהיה נגיש לי מבחינת ההגעה אליו.

כשהגעתי לביה"ס בפעם הראשונה, שאלה אותי המנהלת ענת: "מה אנחנו יכולים לעשות, כדי לשלב אותך אצלנו כמורה מן המניין?" כבר אז היא טענה ובצדק, שהעבודה שלי בתוך ביה"ס תהיה מסר חברתי וערכי חשוב ביותר עבור התלמידים וההורים. יחד עם המורות לחינוך מיוחד ושאר צוות המורות, חשבנו על תוכנית הדרגתית, שתאפשר לתלמידים להכיר אותי, לפתח מודעות לבעיית הראייה שלי ולדעת איך לעזור לי כשצריך.

בימים הראשונים לעבודתי העברתי סדנה לכל ביה"ס. בסדנה הצגתי את עצמי בפני התלמידים. סיפרתי להם, שנולדתי עיוור מוחלט עקב התפתחות לא תקינה של העיניים במהלך ההריון, ושהיום אני רואה מעט מאד רק בעין ימין בזכות ניתוחים רבים שעברתי כשהייתי תינוק. הסברתי להם איך אפשר להסתדר גם כשלא רואים, הדגמתי להם את הציוד שבו אני משתמש בחיי היומיום שלי ועשיתי להם הפעלות שהמחישו להם, איך אפשר לתפקד כמעט כמו כל אדם אחר, כשחוש הראייה נפגע ושאר החושים מפצים עליו ונעשים מפותחים יותר. סדנאות מהסוג הזה אני מעביר במשך שנים רבות כפעילות התנדבותית למען העלאת המודעות וקידום ציבור העיוורים בארץ.

במהלך כל מפגש כזה עלו המון שאלות, שהילדים לא העזו לשאול קודם לכן. הם הבינו שאני לא נושך, שאפשר לגשת אליי ולשאול בפתיחות כל שאלה שעולה להם בראש. אחרי שהשלמתי את סבב הסדנאות התחלתי בהדרגה לקבל תלמידים ולעבוד איתם. המורות לחינוך מיוחד, שהכירו את התלמידים הרבה לפניי, בחרו את התלמידים המתאימים לי. מהר מאד התלמידים הבינו, שהם צריכים לשתף איתי פעולה ולעזור לי כדי שגם אני אוכל לעזור להם. הם התרגלו להקריא לי כל מה שהם כותבים, אחרת אין לי אפשרות לעקוב אחריהם.

במשך כל שנות חיי התניידתי בעזרת מקל נחייה. לפני כשנתיים, מעט אחרי שהתחלתי לעבוד בביה"ס,קיבלתי הודעה מהמרכז לכלבי נחייה בבית עובד, על כך שלאור הבקשה שהגשתי נמצאה כלבה מתאימה עבורי. מאחר וצריך לעשות התאמה בין הכלב למי שאמור להיעזר בו, לעתים זהו תהליך שלוקח זמן. למרות

שהקורס שהיה עליי לעבור כדי לקבל את הכלבה חייב אותי להיעדר מביה"ס לשלושה שבועות, גם את העניין הזה קיבלה המנהלת ביתר פתיחות. היא הבינה היטב, שמדובר בתהליך שיוכל לקדם אותי ולשפר מאד את איכות החיים שלי, למרות שגם קודם לכן נהניתי מחיים איכותיים ומלאי תוכן.

"הילדים והמורים ישמחו לראות אותך עם הכלבה. הם רק יאהבו אותך יותר", אמרה המנהלת, וכך קורה עד היום. יש אהבה עמוקה והדדית לכלבה בתוך ביה"ס. היא מאד אוהבת את הילדים, שרוצים כל הזמן לפנק וללטף אותה. לפעמים היא גם עושה דברים אסורים, כמו לחטוף עוגה בחדר מורים, או סנדוויץ' שנפל על הרצפה. כשזה קורה הילדים צוחקים ואני הרבה פחות. לכלב נחייה מותר לאכול רק אוכל שמיועד לכלבים, בין היתר כדי שלא יתרגל לקחת אוכל מאחרים.

כשיוני הגיעה לביה"ס בימים הראשונים, היו כמה מורים וילדים שפחדו ממנה. הסברתי להם, שמדובר בכלבת נחייה, שעברה אימון שנמשך שנה וחצי, ולא עושה כלום לאנשים מעבר לליטופים שהיא מבקשת. הראיתי להם עד כמה היא ידידותית לאנשים בכלל, ובפרט לילדים. מאד התרגשתי לראות, איך ילדים שפחדו ממנה בהתחלה, לאט לאט התקרבו אליה והיום אוהבים אותה מאד. הימים הראשונים לא היו קלים. הכלבה היתה מבולבלת ולא תמיד ידעה לאן ללכת. הילדים באו מרצונם לעזור לי לטפל בה, להוציא אותה באמצע היום והיו מאד גאים לראות איך אני מלמד אותה מסלולים בתוך ביה"ס.

הקשר שלי עם הכלבה מאד מיוחד ועוצמתי. אנחנו חברים מאד טובים, היא מלווה אותי כמעט לכל מקום. מותר לי להכניס אותה לכל מקום ציבורי, אך לצערי אין מספיק מודעות לחוק הזה. ההליכה עם מקל הרבה יותר איטית. במשך שנים הרגשתי שאנשים התרחקו ונרתעו ממני. כשרואים אותי עם הכלבה המצב הפוך. אנשים באים אליי, מתעניינים בי ובכלבה וסקרנים מאד לדעת על התהליך שהכלבים עוברים, מה הם מסוגלים לעשות ואיך מטפלים בהם.

נוצרות שיחות מאד מעניינות עם אנשים שבאים להתעניין בי ברכבת ובאוטובוס. ההליכה עם הכלבה הרבה יותר מהירה, נותנת תחושה נעימה יותר מבחינה חברתית ומאפשרת לי להיות מאד עצמאי. הכלבה יודעת לעקוף מכשולים, לעצור לפני מדרכה או מדרגה ולהביא אותי לקומות שאליהם אימנתי אותה להגיע.

בכיתה, כתחליף ללוח אני משתמש במחשב הנייד שלי, עליו מותקנת תוכנת הקראה

ותרגום לכתב ברייל. בצורה כזאת התלמידים יכולים לכתוב לי ואני להם. מעבר לכך, הם מתרגלים אצלי את מיונמות הקריאה שלהם. כשהם קוראים לא נכון, אני אומר להם שאני לא מבין, ואז הם משתדלים לקרוא בצורה נכונה וכך משפרים את יכולת הקריאה שלהם.

הם מקבלים אותי מאד יפה, וגם כשהם לא מבינים משהו, למרות הקשיים שלהם, תמיד מציעים לי עזרה בכל מה שהם יכולים. הם מתלהבים כשהם רואים איך אני עוקב אחריהם בעזרת המחשב, ואוהבים מאד את יוני הכלבה. כשהם מתקדמים יפה, הפרס בסוף השיעור הוא ללטף את יוני ולשחק איתה. לרוב אני עובד עם הילדים על הבנת הנקרא והעשרת שפה. לפעמים הם מביאים שיעורי בית שהתקשו בהם ומבקשים ממני עזרה. גם המורות בכיתות הרגילות מעדכנות אותי בהתקדמות של התלמידים שמגיעים אליי, וכך אני מרכיב להם תוכנית עבודה אישית.

אני מרגיש שרמת המודעות וקבלת האחר של התלמידים שלי מפותחת בהרבה מילדים שלא נחשפו בכזו קרבה למוגבלות, אני מרגיש שלא רק שהם ידעו לעזור לעייורים בהמשך חייהם אלא אני מאמין שהולכים להיות אזרחים טובים יותר.

•  יום ההתרמה "אור לעיוור" מתקיים ביום ג' ה- 14.12.10 בכל רחבי הארץ.
  
• לתרומות 1800-450-500 או לשלוח SMS עם המספר 10 אל 8090.