נראה לי שהייתי מתמודד יפה עם חופשת לידה
עברו שבועיים מאז שאדם נולד, ואנחנו כבר לא נרגשים ומפוחדים כמו ביום הראשון. ובדיוק בשלב הזה האופי העמלני התחיל להציק לזוגתי. בפנטזיה שלי הייתי נשאר בבית, מטפל בתינוק, ובין לבין כותב. אבל יכול להיות שאני לא מעריך נכונה את הקושי
ממש בתחילת הקשר שלנו ליאור סיפרה לי על הבחנה שמצאה חן בעיניה בין שני סוגים של אנשים: אנשים שהווים, עסוקים בלהיות (being) ואנשים שעושים (doing). היא הזדהתה עם הסוג השני וזיהתה אותי יותר עם הסוג הראשון.
והנה, "דוארית" כמו ליאור יוצאת לחופשת לידה, בעוד שדווקא טיפוס של "ביאינג" כמוני ממשיך ללכת לעבודה. אז מובן שביומיים-שלושה הראשונים אחרי שאדם (כן, זהו שמו של פיץ שנולד לנו בשעה טובה) בא אל העולם, עצם הלמידה כיצד מטפלים בעולל בן יומו מילאה את שנינו. לי בכלל לא התחשק ללכת לעבודה, רק רציתי ליהנות מכל שנייה עם הנס הקטן שלנו.
אני מסוג האנשים שמסוגלים להעביר שעות בחשיבה, בכתיבה, בהתבוננות בחלון כשיורדות עליו טיפות של גשם או בציפייה שירד כבר שלג, בישיבה על שפת הים מול הגלים עם נגן מוזיקה, בישיבה באוטובוס תוך בהייה בנוף המתחלף בחלון, בהסתובבות בבית הלוך וחזור תוך האזנה למוזיקה, בשיחות ארוכות. אני מקשיב יותר לקול הפנימי שלי ולדברים שאני חושב עליהם מאשר לדברים שקורים בחוץ.
היא, לעומת זאת, יש לה "קוצים בתחת", היא לא יכולה להיות תקועה בחוסר מעש לאורך זמן. היא צריכה לעשות, ואפילו רצוי שהעשייה תכלול פעילות פיזית של ממש כמו ריקודי עם או משחק. בימים שהיא ישנה עד מאוחר, לא יוצאת מן הבית או צופה יותר מדי שעות בטלוויזיה מתקלקל לה המצברוח והיא מרגישה "פדלאית", כדבריה.
מובן שגם לטיפוס הווייתי שכמוני יש צורך לצאת מהבית ולעשות, או לפחות לעשות קצת "ביאינג" אבל במקום אחר. ומובן שגם עמלנית כמו ליאור (אנחנו קוראים לזה "דוּארית") לפעמים נהנית מ"לא לעשות כלום" (בשבילה, לשקוע בהרהורים על הספה זה לא לעשות כלום). עם זאת, למרות ששנינו נהנים גם מדברים שמתאימים לטיפוס השני, יש הרבה מן האמת בהבחנה הזו, לפחות לגבינו.
מצד שני:
"מאז שנולד הבן אשתי לא רואה אותי ממטר"
גילי בר ויעל דורון
"שמחתי מאוד כשנולד בני, אבל מאז אני מרגיש לגמרי מיותר בבית. מבחינתה, התכלית היחידה לקיומי היא להביא את הכסף הביתה ולדאוג לקניות ולסידורים. אמא שלה נמצאת אצלנו כל הזמן, והילד הוא הדבר היחידי שחשוב. בזמן האחרון התחלתי לחפש לי חברות ברשת". על המעבר הלא פשוט לתוך האבהות
אבל בתוך זמן קצר (לא תאמינו כמה!) משתלטים על מה עושים מתי ואיך. כן, יש בכי שאי אפשר להימנע ממנו, לא משנה כמה אתה מנוסה. הנה, עברו בסך הכל שבועיים מאז שאדם נולד, ואנחנו כבר לא נרגשים ומפוחדים כמו ביום הראשון. ובדיוק בשלב הזה האופי העמלני התחיל להציק לליאור.
חברה אמרה לליאור שהתקופה של חופשת הלידה היא גם תקופה מתסכלת, ושכל צד לפעמים מקנא בצד השני. זה שנשאר בבית מקנא בזה שיוצא לעבוד כי הוא "רואה עולם" וזה שיוצא לעבוד מקנא בזה שנשאר בבית כי הוא "נח". ויש בדבריה הרבה מן האמת. לי נראה שאני הייתי מתמודד יותר טוב עם ה"להישאר בבית". אני לא מתכוון לטיפול באדם, כי את זה ליאור עושה נהדר, אלא ל"להיות עם עצמי" כל כך הרבה שעות. בפנטזיה שלי הייתי מטפל בו, ובין לבין כותב. יכול להיות שאני לא מעריך נכונה את הקושי...
הזכות הזו שמורה קודם כל לנשים, עם כל הפמיניזם
ובכל זאת, למה שאני לא אעשה את זה? אתם שואלים? א. כי ליאור בחיים לא היתה מוותרת על הזכות הזו, השמורה קודם כל לנשים, עם כל הפמיניזם; ב. כי אני לא יכול להניק; ו-ג. זה לא הגיוני מאי-אילו סיבות כלכליות שלא אפרט.
היום, כשחזרתי מהעבודה, ליאור אמרה לי שהיה לה יום קשה ושהיא מתחילה לפתח מעט רגשות מרמור. אז קודם כל אמרתי לה שיש גם ימים כאלה ושאני בטוח שיהיו ימים שבהם אדם יהיה פחות קווץ' ולא יתעורר כל חצי שעה. וגם אמרתי שחשוב שהיא תמצא דברים אחרים שלא קשורים לאדם שיעסיקו אותה, כמו לקרוא, לראות סרט, או אולי לכתוב ביומן. אבל האמת? הרגשתי שהרעיונות שלי לפעילויות לא נחשבים אצל ליאור ל"לעשות משהו".
אז חיבקתי אותה ובלב קיוויתי שאולי דרך החיבוק אעביר אליה קצת מיכולות ה"ביאינג" שלי. נראה לי שהיא תזדקק להן, לפחות בחודשיים וחצי הקרובים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
