ציבורי ועברי
לחבר הקונגרס לשעבר מפלורידה, פיטר דויטש, היה ברור כי לקהילה היהודית והישראלית יש צורך משותף: לספק לילדיהם זהות וחינוך יהודיים-עבריים מבלי לפשוט את הרגל. כך נולד הרעיון של בית ספר צ'רטר עברי שנקרא "בן גמלא". בזכות פעילותו הנמרצת של דויטש והשתתפות נלהבת של הורים ומחנכים בקהילה, חובקת פלורידה כיום שלושה בתי ספר שכאלה
כאשר נפתח בית ספר הצ'רטר העברי הראשון, "בן גמלא" בהוליווד, פלורידה, לפני ארבע שנים, הורים רבים בקהילה הישראלית והיהודית הגיבו בהתלהבות מהולה בספקות. לרבים מהם הרעיון נשמע כל כך טוב, כמעט על גבול הבלתי מציאותי. בית ספר שיקנה לילדים תחושת שייכות לקהילה הישראלית-יהודית, ילמד אותם את השפה העברית, ימנע בדרך אגב התבוללות וכל זה מבלי שיידרשו לפשיטת רגל כלכלית! השילוב של כל אלה נשמע כמו חזון שהפך למציאות.
אבל כאשר הרעיון קרם עור וגידים והשלט הכחול, "בן גמלא צ'רטר", התנוסס בהדר מעל בניין שממול עיריית הוליווד, החלו להתגנב הספקות. הבניין לא נראה כלל כמו בית ספר, המגלשה הבודדה שניצבה במרכז מגרש החניה לא הזכירה מגרש משחקים אפילו במאמץ, והכיתות המאולתרות שביניהן הפרידו מחיצות אקורדיון לא שכנעו כסביבה לימודית אופטימלית. אבל למרות כל אלה, ההיענות להרשמה הייתה רבה.
התחלה רעועה
פיטר דויטש, חבר קונגרס לשעבר ואיש עסקים בהווה, נדרש לחזון וכושר עמידה איתן כדי להרים את פרויקט "בן גמלא”, אך יותר מכל היה זקוק לשיתוף פעולה מצד הורים בעלי מזג חלוצי שיאמינו ברעיון, ולפעמים גם מצד הורים נואשים שלא הרגישו בנוח לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים שאליהם נשלחו. העובדה כי כיום פועלים בפלורידה שלושה בתי ספר ציבוריים במסגרת פרויקט "בן גמלא" מעידה על כך ששיתוף הפעולה אכן הצליח.
שומר מקולי, שבתה קיילה בת ה-8 , כיום בכיתה ג', לומדת בבית הספר בהוליווד מאז הקמתו לפני כארבע שנים, מספרת על התחלה רצופת מהמורות: "בהתחלה ראיתי ב'בן גמלא' אלטרנטיבה מעולה לבתי הספר הציבוריים שבאיזור מגורי”, מספרת שומר. "אבל המצב הראשוני היה רחוק מאידיאלי. בשנה הראשונה הילדים שפשפו את הברכיים במגרש החנייה בו הוקם מגרש המשחקים. חלק מהכיתות למדו בקפיטריה כי לא היו מספיק כיתות לימוד, ובין כיתות הלימוד עצמן לא היו קירות. מאז עברנו דרך ארוכה. כיום יש בבית הספר שני גני משחקים ואפילו מגרש כדורגל. כיתות הלימוד שודרגו והקפיטריה נראית ומתפקדת כקפיטריה לכל דבר”.
שרון ריבלין-סאבו – אמא לסיון, בת 7.5, תלמידת כיתה ב' ומאיה, בת 5.5, תלמידת גן חובה, שתיהן לומדות בבית ספר "בן- גמלא" בפלנטיישן – מספרת גם כן על חווית התחלה מאתגרת. "בבתי הספר הציבוריים הפחידו אותנו כהורים, טיב האנשים וסוג החינוך. כאשר שמענו על פתיחת 'בן גמלא', ידענו מיד שאנחנו בפנים. בהתחלה מיקמו את בית הספר בבניין ישן והכיתות המאולתרות עם מחיצות האקורדיונים שביניהן גרמו לתחושה של חלטורה. אבל זרמנו עם זה. הלכנו אל הלא נודע וידענו איך לזרום עם הטוב והרע. בהמשך עברנו לבניין חדש, שהיה שייך לפני כן לבית ספר היהודי הפרטי, 'דיוויד פוזנק', עם מורים מעולים ומנהלת מצויינת, עינב דנון, שהיא דו-לשונית ומתקשרת מילולית ותרבותית עם שני העולמות, האמריקאי והישראלי. אבל מה שקנה אותי יותר מכל היה התרבות הישראלית והערכים שאליהם אני מתחברת, ושאותם אני גם רוצה להקנות לילדי”.
זהות ישראלית-יהודית על פי פיטר דויטש, היא אכן "נקודת המכירה" העיקרית של מיזם "בן גמלא”. למרות שאת המילה "דת" נמנעים באדיקות מלהזכיר בהקשר של בית הספר, שכבית ספר ציבורי מחוייב לא לעסוק בענייני דת בין כתליו, ישראל ותרבות יהודית הם שני נושאים דומיננטיים, גולת הכותרת בעצם.
את היום פותחים בשירת "דוד מלך ישראל", את המסדרונות ממלאות כרזות בעברית ומתחת לתמונות הילדים מופיע תאריך יום הולדת העברי שלהם.
גברת שרון מילר, מנהלת בית הספר בהוליווד, מספרת על תוכנית לימודים עשירה בנושאי תרבות המקבילים בארץ לשיעורי ציונות ואזרחות. "אנחנו מלמדים את הילדים על ארץ ישראל, לא מפרספקטיבה דתית, אלא תרבותית. הילדים לומדים לזהות את המנהיגים הישראלים החשובים, בעלי החזון. הם לומדים איך הפכו רעיון למדינה. מלמדות אצלנו השנה ארבע בנות שירות לאומי מישראל. בניכר הן חיילות בודדות וכמה משפחות נהדרות מבית הספר אימצו אותן, כך שהן לא צריכות יותר לבלות את ערבי שישי לבדן".
עברית וזהות יהודית בבית הספר "בן גמלא" (צילום: באדיבות בית הספר "בן גמלא")
זהות
זהות ישראלית פירושה גם הימנעות מאימוץ זהויות אחרות. על פי פיטר דויטש, הרעיון של "בן גמלא" מוצא חן בעיני מהגרים ישראלים בעיקר בגלל עניין זה. "בישראל אתה חי כיהודי בין אם אתה רוצה בכך ובין אם לא", הוא אומר, "אתה יודע בדיוק מתי יוצא כל חג ומתי בערך נכנסת השבת. אבל פה קל הרבה יותר להתנתק. יהודים אמריקאים הם לרוב דור שלישי ושני בארצות הברית, בשונה מהישראלים האמריקאים שרובם דור ראשון כאן. יהודים אמריקאים אינם נבהלים אם הילד חוזר הביתה מבית ספר בחודש דצמבר ושר שירי כריסמס. הם אינם נבהלים מהלחץ החברתי. ישראלים – כן. וב'בן גמלא', בניגוד לבתי ספר אחרים, אפילו לא חוגגים את 'האלווין' או את 'ואלנטיינז דיי'”.
הרעיון להקים את בית הספר אכן נולד מהמקום הזה, של הרצון לשימור השפה והזהות. "שמעתי על בית ספר צ'רטר יווני-אורתודכסי שהוקם במיאמי ומצליח מאוד במדדים של שביעות רצון ההורים והישגים אקדמיים”, מספר דויטש. "חשבתי שהגיוני לעשות את אותו דבר, רק בעברית”.
דויטש בדק ומצא כי באמריקה רק חמישה אחוזים מן היהודים הולכים לבית ספר יהודי וכי רוב היהודים אינם משתייכים לבית כנסת כלשהו. שכר הלימוד הגבוה הופך את החינוך היהודי לאופציה שאינה בת יישום עבור הרוב המוחלט. לחינוך היהודי המשלים הוא מתייחס בביטול. "קיימת אמירה שאם אתה רוצה לחסל את הדת היהודית, שלח את כל הילדים היהודים לסאנדיי סקול ולתוכניות השלמה למיניהן. ברוב התוכניות האלה למעשה אין הקניה אמיתית של השפה העברית”.
שומר מקולי מסכימה כי "בן גמלא" עוזר לחזק את הזהות היהודית ומהווה אלטרנטיבה בת קיימא לחינוך היהודי המשלים. "אני אוהבת את הדגש על השפה העברית", היא אומרת. "אני אוהבת שקיילה כבר יודעת לכתוב שוטף בעברית. מכיוון שמדובר בילדה שאביה קתולי ואמה יהודיה, חשוב לי לחזק אצל קיילה את הצד של הזהות היהודית. כיוון שבית ספר ציבורי אינו מורשה בלימודי דת, רשמנו את קיילה לתוכנית 'אפטר סקול', 'ג'אמפ' ( התוכנית לחינוך יהודי), שמחירה סמלי. ב'ג'אמפ' מלמדים את התפילות, חוגגים את החגים ויוזמים פרויקטים חשובים כמו 'פרויקט מצווה'. אני רואה ב'בן גמלא' בית ספר פרטי בחינם, כי הרי על חינוך יהודי פרטי בתשלום, אני יכולה רק לחלום.
גם שרון ריבלין-סאבו מציינת בהשלמה כי "למרות שבתחילה שקלנו חינוך יהודי פרטי, פסלנו את האפשרות על הסף בגלל שכר הלימוד המופקע”.
למרות סגירתם של בתי ספר יהודיים פרטיים רבים בדרום פלורידה בעקבות המשבר הכלכלי של השנים האחרונות, דויטש סבור כי תהיה זאת טעות לקשר בין מגמת הסגירה לבין הצלחת בתי הספר של "בן גמלא”. את הטענה הזאת הוא גם מגבה בעובדות המלמדות כי 85% עד 90% מכלל התלמידים שב"בן גמלא" עברו אליו מבתי ספר ציבוריים, ואילו רק 10% עד 15% מכלל התלמידים שלו הגיעו מבתי הספר היהודים הפרטיים. על פי דוייטש, שתי המגמות התרחשו במקביל, אך באופן בלתי תלוי זו בזו: "אצל רבים מהאנשים נוצר הרושם המוטעה כי הקמת 'בן גמלא' גרמה לסגירתם של בתי הספר היהודיים, רק בגלל סמיכות הזמנים שבין שני האירועים. בכל מקרה, המצב הכלכלי רק חיזק את הצורך בבית ספר כמו שלנו, שהוא במובן מסוים בית ספר ציבורי-פרטי”.
החזון הפך למציאות. פיטר דויטש
פקדון יקר
את האנרגיות הטובות והאווירה החמה שמאפיינים את בית הספר, מייחס דויטש בעיקר להיותו בית ספר מסוג צ'רטר. "הרעיון בבית ספר צ’רטר, שהוא הרבה פחות המוני", הוא מסביר, "יש לנו הזדמנות להתייחס אל כל תלמיד כאל אינדיבידואל. אין יותר מידי בירוקרטיה מורכבת ויש לנו שיקול דעת רב בהרבה מבתי ספר ציבוריים בתהליכי גיוס ופיטורי מורים”.
מציאת מנהלים מתאימים לבית ספר מסוג זה הוא לדבריו נושא לא פשוט. "אני מחשיב את תהליך גיוס המנהלים כקושי וכאתגר מספר אחת בהקמת בית ספר חדש. זה לא פשוט למצוא מנהל טוב שגם מסוגל לעבוד בסביבה של בית ספר ציבורי וגם יודע להתמודד עם הקשיים הייחודיים לבית ספר מהסוג שלנו".
שרון מילר, על פי עדויות הורים רבים, היא בדיוק מנהלת מהסוג הזה. מילר, שהצטרפה כמנהלת לבית ספר בשנתו השנייה, מספרת כי התהליך הפשוט יחסית, של גיוס מורים בעלי פוטנציאל והוצאת מורים בלתי מתאימים מן המערכת, איפשר לה להעלות את הרמה האקדמית לשביעות רצונם של ההורים.
"בשנה הראשונה היה בלגן שלם גם ברמה החינוכית. עשינו שינויים מהותיים בצוות. מי שלא היה מספיק טוב מצא את דרכו החוצה. גם היום, הציפיות שלי מהמורים גבוהות ביותר. אני מצפה שהמורים יעזרו לתלמידים לממש את מלוא הפוטנציאל, וינהגו בהם כאילו היו ילדיהם. אם מורה אינו מסוגל לספק את הסחורה, הוא ימצא עצמו מחוץ למערכת.
"אני דואגת לחזור ולהדגיש בפני המורים כי ההורים מפקידים בידינו בכל בוקר את הדבר החשוב להם מכל, ואנחנו מצידנו צריכים לנהוג בילדים בכבוד ובאהבה”. כאשר אני עוברת עם מילר המנהלת במסדרונות בית הספר, זו זוכה לחיבוקים ספונטניים מהתלמידים המחייכים וגם לעדכונים שוטפים על אופי יומם.
שרון ריבלין-סאבו רואה באווירה החיובית הזו יתרון מרכזי. "אני אוהבת את העובדה שתוכנית הלימודים הגרעינית חופפת לזו של בתי הספר הציבוריים, אבל עם זאת אנחנו מקבלים את תשומת הלב של הצ’רטר סקול. הכיתות קטנות, יש הקפדה על איכות ויחד עם זה לא שוכחים גם לתת חום ואהבה לילדים. כשאת עוברת במסדרון את מרגישה את זה. חשוב לי מאוד שכל המורים מכירים את הילדות בשמן, גם המורים שלא מלמדים אותן. בשורה התחתונה, הילדות שמחות וזה בשבילי הדבר הכי חשוב”.
הורים מעורבים
בבית ספר מסוג צ’רטר, ההורים נדרשים להתנדב 30 שעות שבועיות או להמיר את ההתנדבות בתרומה כספית. "הרבה הורים מתרעמים על נושא ההתנדבות", משתפת מילר. "הם אינם אוהבים להתנדב ואינם משתפים פעולה”. כאם עובדת, ריבלין-סאבו מבינה ללב ההורים שאינם מוצאים זמן להתנדב, אך מציינת כי היא עצמה דווקא אוהבת את נושא ההתנדבות משום ש"הנוכחות ההורית בבית הספר נותנת להורים את האפשרות להישאר מעורבים במה שקורה עם הילדים".
שומר מקולי מציינת לטובה את המעורבות ההורית בקמפוס שבהוליווד. "חלק מההורים פשוט מדהימים", היא אומרת. "אחרי הקיצוץ התקציבי בבתי הספר של המחוז בתחומי מוזיקה ואמנות, ההורים לקחו את העניינים לידיים, אספו מאות דולרים, קנו כלי נגינה וארגנו שיעורי מוזיקה בעצמם. היכן שקיים חסר או קושי, ההורים נכנסים מיד לתמונה”.
מילר מציינת את תפקיד ההורים בקבלת החלטות. "בבית הספר שלנו ההורים הם חלק מהתהליך. הם החליטו, לדוגמה, לגייס כספים עבור טיול של כיתות ט' לוושינגטון ומשתמשים בכל דרך יצירתית כדי לגרום לזה לקרות. בכל שנה אנחנו מארגנים סיילים שונים, פעם אחת מוכרים טי שרטס, פעם בייגלס, ויש גם את הגאלה החגיגית בכל פברואר, שבה אוספים סכומי כסף ניכרים המאפשרים לנו להקצות משאבים למטרות מוגדרות, בין אם זה קנית מחשבים לתלמידים או טיול ליעד רחוק של שכבה שלמה”.
פיטר דויטש מעריך גם הוא את התרומה הכספית הגדולה של ההורים (שבשנה שעברה עמדה על קרוב ל- 100,000$), אך מציין כי מבחינת תלמידי הצ’רטר, תקציב החינוך לתלמיד לא נופל בהרבה מזה הניתן לבתי הספר הציבוריים. בתי ספר מסוג צ’רטר בפלורידה מקבלים 95% ממה שמקבלים בממוצע בתי ספר ציבוריים, שזה בערך 6500$ לשנה לתלמיד. את המשאבים הכספיים הוא ממקד במטרה מספר אחת של בית הספר: השגת רמה אקדמית גבוהה והקנית השפה העברית עם דגש מיוחד על עזרה לתלמידים מתקשים.
רבים מתלמידי "בן גמלא" דוברים אנגלית כשפה שניה ומתמודדים עם אותם קשיים לימודיים הנובעים ממעבר משפה לשפה והמתבטאים בקשיי קריאה, כתיבה ואפילו דיבור. "יש בבתי הספר תלמידים רבים שהשפה הראשונה שלהם היא עברית, אך גם כאלה ששפת אמם ספרדית, צרפתית ורוסית והם כולם מתמודדים עם אותם הקשיים. העזרה לתלמידים שהם דו לשוניים או שאנגלית עבורם היא שפה שנייה ניתנת לכולם", מבהיר דויטש.
ריבלין-סאבו, שילדיה הם דו לשוניים, התמודדה עם קשיים מסוג זה עם ביתה סיון שהתקשתה בקריאה. "סיון קיבלה עזרה של אחד על אחד במסגרת בית הספר מיועצת בעלת תואר דוקטור המתמחה בתוכנית דו לשונית המסייעת לילדים מתקשים. השיפור היה עצום”, היא מציינת בסיפוק.
דויטש מתגאה בעובדה כי בית הספר זכה מאז הקמתו לציון אקדמי A שנה אחר שנה וטוען כי הישגים אקדמיים, הם שמושכים אל בית הספר גם תלמידים שאינם יהודים. "העברית עבור הוריהם של מי שאינם יהודים היא לפעמים אפילו מינוס. הם היו מעדיפים אולי שילדיהם ילמדו ספרדית או צרפתית כשפה שנייה, אבל הרמה האקדמית הכללית ואולי גם יתרונות אחרים, גורמים להם להירשם לבית הספר למרות הכל”.
על הקושי שבחוסר המוטיבציה של תלמידים לא-יהודים ללמוד עברית, מתגברת מילר בכך שהיא מסבירה להם ש"יהיה להם כלי לחיים, שאין לאף אחד אחר”. גם ישראל, על פי מילר, היא נושא גלובלי, או בניסוח שלה "מקום שהוא בעל חשיבות לכולם, לא רק ליהודים, וכל אחד מוצא את הדרך להתחבר להיסטוריה ולהוויה הייחודית שלו”.
מסיבת פיג'מות בעברית (צילום: באדיבות בית הספר "בן גמלא")
סלקציה עצמית
שומר מקולי רואה את המגוון האנושי של בית הספר כיתרון. "אני אוהבת את העובדה שבית הספר מושך אליו אנשים מרקעים שונים ותרבויות שונות", היא אומרת. אבל מבקריו של דויטש טוענים כי האוכלוסיה הנרשמת לבית הספר אינה מגוונת מספיק וכי בית הספר מושך אליו באופן כללי רק סוג אחד של אוכלוסיה: אמריקאים יהודים בני המעמד הבינוני ומהגרים ישראלים.
דויטש מצידו טוען כי בית הספר פתוח לכל, אבל מתקיים בו תהליך שאותו הוא מכנה, סלקציה עצמית. "תהליך ההרשמה של תלמידים לבית הספר הוא תהליך של סלקציה עצמית. השאלה היא אם נקודות המכירה של בית הספר, האופן שבו בית הספר מציג את עצמו, מתאים לצרכיך וצרכי ילדיך. אכן יצא שבית הספר מושך אליו אנשים מסוג מסוים, אנשים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ומהגרים. מכל מקום, ההרשמה לבית הספר פתוחה לכולם והליך ההגרלה, אם אנחנו נזקקים לו, מתקיים באמצעות מחשב ובצורה הוגנת ביותר".
אל שלושת בתי הספר הקיימים של "בן גמלא" בהוליווד, פלנטיישן וצפון מיאמי, מתכנן דויטש להוסיף עוד קמפוסים וגם להתרחב למקומות נוספים. בשנה הבאה יפתחו בוודאות שני בתי ספר חדשים: בית ספר תיכון בפלנטיישן ובית ספר יסודי בבויטון ביץ' (שבו נסגר בית ספר יהודי פרטי בשנה שעברה) ואולי גם בתי ספר במחוז פיינלס, בקנדל ובבוקה ראטון.
דויטש מתכנון להגיע בעתיד לעשרה עד חמישה עשר קמפוסים ולהגדיל את מספר התלמידים שלומדים בבתי הספר של "בן גמלא" מ-1000 תלמידים ל-10,000 תלמידים בפלורידה לבדה. לדבריו, עכשיו זה כבר הרבה פחות מסובך. הוא כבר לא צריך למכור להורים קונספט מופשט כי כבר יש לו קבלות ועדויות להצלחה.
הסבלנות משתלמת
אבל האמביציות כך נראה, נגמרות בפלורידה. למרות שבית הספר כבר עורר הדים רבים בקרב הקהילה הישראלית ברחבי ארה"ב, דויטש אינו מתכנן, לפחות נכון לעכשיו, התרחבות מעבר לגבולות המדינה הדרומית, אך בהחלט ישמח לתמוך בה. לפיכך הוא עובד על בניית מרכז שיעניק תמיכה לבתי ספר אחרים שייבנו על פי מודל "בן גמלא”.
שומר מקולי סבורה שיש לו סיכוי טוב להצליח. "ההורים שעזבו את 'בן גמלא' בשנה הראשונה, פשוט לא נתנו לו צ'אנס. היום רבים מהם רוצים מאוד לחזור, אבל לפחות בבית ספר שלנו בהוליווד, כבר שלוש שנים שיש רשימות המתנה. מבחינת ההורים שדבקו בבית הספר והאמינו בו, אני חושבת שהסבלנות בסופו של דבר רק השתלמה".
