סרט וראיון: גילי דנון יוצר מתוך האבל

כל קולנוען מתחיל יודע שעבודה על סרט היא תהליך קשה, אך מאתגר, מעשיר ובעיקר מלא חיים. כך סבור גם גילי א. דנון, למרות שאת סרטו "יום השנה", יצר בעקבות טרגדיה קשה שפקדה אותו בחייו האישיים. לפני חמש וחצי שנים נפטר אחיו הבכור דני, יום לאחר יום הולדתו ה-34, כתוצאה מסיבוך בניתוח להשתלת כבד. פחות משנה עברה ודנון שכל גם את אביו שי, שנכנע לסרטן הערמונית וכן לצער הגדול שליווה אותו בעקבות מות בנו. 

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

"הסרט נולד מתוך כאב גדול", מספר דנון בראיון ל-ynet. "על הדרך ראיתי בו הזדמנות לבחון גם נושאים נוספים כמו מהי אהבה ואת כוחה של המוסיקה. נדמה לי שבגדול הסרט הוא על בחירה - בחירה בין שני גברים, בחירה בין החיים למתים, ובעיקר הבחירה לקחת אחריות על החיים ולא לפחד מהם. הבחירה להחליט ולהפסיק עם הפחד. זה לא פשוט העניין הזה בכלל. וגם התמודדות עם כאב ועם אהבה".

מלבד עיסוקיו הקולנוענים, דנון בן ה-35 גם כותב שירים וגם מחזות. למעשה, "יום השנה" התחיל כמחזה והתפתח לסרט, שצולם באולפן. "הרעיון נולד מתוך דימוי שהיה לי: גבר שעולה מהביוב אל חדר שינה של זוג בורגני באמצע הלילה", אומר דנון. "לאחר מספר שכתובים הבנתי שהסרט הוא בעצם חלק מתהליך ההתמודדות שלי עם אובדן שחוויתי בשנים האחרונות".

"הסיפור והתסריט התחיל כמחזה, ועיבדתי אותו כסרט בלוקיישן אחד עם שלושה שחקנים. עשיתי מספר בחירות סגנוניות, שהכתיבו את האופי של הסרט. המרכזית שבהן הייתה לצלם אותו באולפן. יצא לי להשתתף בסרט עצמאי כשחקן וראיתי עד כמה זה קשה. מכאן האווירה התיאטרלית של הסרט, שבכלל התחיל מתוך אג'נדה חברתית. כשהבנתי שזה לא זה, שיניתי כיוון".

סרט של שחקנים

בסרט לוקחים חלק שחקנים ותיקים ומנוסים כמו טרייסי אברמוביץ', אבי פניני וגם שמעון סיאני, שהחליף שחקן אחר שבועיים לפני תחילת הצילומים. בדיעבד הסתבר שהוא היה מכר של אביו של דנון, והתחבר לדמות באופן טבעי. לשלושת השחקנים היה חלק משמעותי בהצלחת הסרט.

סיאני. נכנס לתפקיד באופן טבעי (צילום: אורלי אייל)

"הקאסט שהיה לי עזר לי בעבודת הבימוי, אלו שחקנים מקצועיים ולמרות שזה נושא אישי, באיזשהו מקום אתה שוכח מהרקע ועסוק כולך ביצירה עצמה", אומר דנון. "קולנוע זו אמנות שדורשת עבודת צוות. עשינו כל הזמן נסיונות ובסוף זה הצליח. אני שמח שהם זרמו גם איתי. טרייסי למשל היתה כוכבת-על ברומניה וברחה משם לפני מות צ'אושסקו. היא השתתפה בעשרות סרטים והצגות והוציאה תקליטים, ופתאום היא מקבלת הוראות מפישר כמוני. זה מדהים".

לקראת סופו של הסרט, הוא מקבל תפנית מוזיקלית, כשסיאני ופניני נאבקים על לבה של אברמוביץ' באמצעות קולם.

"השירים הרגישו לי כדבר הנכון לעשותו", מסביר דנון את הבחירה הלא קונוונציונלית שלו. "הגיע שלב בסרט שממנו צריך משהו להגיע לשיא. משהו היה צריך לקרות ברמת הפעולה של הדמויות, שאמורה לזכות באהבה של גאולה. שירה זה סוג של פתרון כדי לגמור את הסרט יפה, למרות שיש פה מודעות למוזרות של המהלך הזה".

איך השחקנים קיבלו את זה?

"השחקנים היו כמו ילדים בחנות ממתקים. הם שמחו מאוד, פניני קצת פחות והיינו צריכים להביא זמר שישיר במקומו. שני שירים נכתבו לפני הצילומים, אבל את השיר של גאולה (שהוא השיא של הסרט), קיבלנו  מהמוזיקאי אנטון קוליאדקו (מההרכב "לוס כפרוס") ממש ערב הצילומים. אנטון עזר לפענח את הדרמה והוא אף שינה את מילות השירים שכתבתי אני. למרות זאת, אהבתי את התוצאה. זו גם חלק מעבודת הצוות".

אברמוביץ' ופניני. ונסיים בשיר (צילום: אורלי אייל)

"זה כמו אופרה, יש פה סוג של קליימקס. הרבה אמרו לי שזה לא לעניין. אבל לשמחתי אני זה שהפיק את הסרט וקבלת ההחלטות נשארה בסופו של דבר שלי".

עצמאי בשטח

הצורך בלהיות עצמאי ולא לקבל תכתיבים הוא אחד היתרונות הלא רבים שיש לקולנוען שיוצר סרטיו בעצמו. מצד שני, הוא נדרש להתפשר על הרבה, כדי לחסוך באמצעים. "להיות קולנוען זה לא פשוט, אבל אין ברירה. הגעתי לנקודה בה הרגשתי שאני חייב לעשות את זה כבר, אחרת אני ארגיש ממש לא טוב עם עצמי. אין בזה היגיון, אבל זה שווה כל רגע. מי שלא עושה את זה לא יכול להבין. עבודה על הסרט מפתחת אותך. אתה לומד על עצמך ומשתפר".

היו דברים שהיית משנה בהתנהלות שלך?

"כמו כל דבר, אני אומר שהיום הייתי עושה את זה יותר טוב, אבל זה לא היה פשוט בכלל. אין שום הגיון לצאת לסרט כי אתה לא יודע איפה זה יגמר. ניצלתי כל קשר אפשרי לטובת ההפקה, וכל החברים הטובים, אשתי ואף אמי התגייסו למאמץ. ובכל זאת, נתקענו בלי סאונדמן ונדרשנו לשכור שירותיו של אחד בכסף. אבל דווקא הוא, המקצוען כביכול, לא הכיר את המיקסר ופתאום הוא התמוטט על הסט. לא שמענו ממנו מאז ונדרשנו להסתדר לבד".

איך שורדים את היום יום?

"מרב העבודה שלי בימים אלה מושקעת בעריכת וכתיבת הפרויקט דוקומנטרי שאשתי, אפרת שלום דנון, מביימת לערוץ 8. אני מסייע כעורך ובעוד אספקטים. הגעתי למסקנה שאתה לומד הרבה מאוד מכל עשייה ובגלל זה אני שואף לעזור לכמה שיותר אנשים לממש את המאוויים שלהם. כעורך, כותב או כל דבר אחר. אני מבין את הצד שלי בתרבות הקומבינה בישראל וואיפה שיש רצון יש יכולת, למרות שאני יודע שככל שהגיל עולה, יותר מסובך להביא אנשים שיעבדו בחינם". 

סיאני על הסרט באולפן (צילום: ערן בן צבי)

לצד העבודה על הפרויקט הדוקומנטרי, דנון ואשתו מתחילים לפתח רעיון משותף לפיצ'ר, אותו הם מגדירים כסיפור אהבה בלתי אפשרי בין שתי דמויות מאוד מנוגדות, שמדבר על בדידות ופחד מהמוות ועל אהבה. "לעבוד עם אשתי זה מעשיר מאוד ברמה המקצועית וגם ברמה האישית", הוא מדגיש. בנוסף הוא גם כותב מחזה באורך מלא וגם עומד בפני הוצאת ספר שירים שייצא בקרוב. 

אתה מרגיש שהסרט עזר לך לעבד את האובדן?

"זה מאוד עזר לי. זה רק שלב בתהליך שיימשך ואני כל הזמן עובד על עצמי. אבל זה חלק מהאישור שלי למציאות.

אני מרגיש שיש לי אפשרות לפרוק את הרגשות דרך היצירה - בימוי וכתיבה, וזה אדיר. ואם נחשוב על זה בהומור, האובדן הוא אחלה חומר להתעסק איתו".

ולמרות החומרים האישיים, דנון מנסה להפגין גם רגישות חברתית ומבקש לאחל לרגל השנה האזרחית החדשה: "שנה הרבה יותר טובה מזו שעברה. כואב לי הלב לראות כל כך הרבה שנאה וגזענות. הלוואי שנזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. אני מאחל לכולנו קצת יותר חמלה במקום הזה שאנחנו גרים בו, פחות לפחד ולהיות יותר קשובים לעצמנו".