האם הוא יהיה שם גם מחר? לעולם אין לדעת
הגעגועים לאהובי שוב תוקפים כמה ס"מ מתחת לחזה. הלילה הוא לא לצידי. חסר לי הריח שלו, הנשימות השקטות שלו, החיבוק שלו, האהבה שלו, הוא. זה ריאלי לקוות שאי פעם אצליח לעצום עיניים בתוך חיבוק אוהב בלי לפחד?
גשמי הברכה ניתכים בעוצמה בגגון הפח הקטן בפתח ביתי, ואני משנה מצב מודעות. הג׳ינג׳ית מיד מבחינה בכך ולא מפספסת את ההזדמנות לפרוש לעברי את הכף הקטנה שלה ולהצמד עוד טיפה. רק אל תתחילי לגרגר, אני מתפללת בלב, אבל יודעת שחבל לי על הזמן. ה״טרקטור״ הנאמנה שלי מיד מייצרת גרגורים עזים שבטח לא יעזרו לי לחזור ולהירדם.
טוב, נו. היא מצידה בסך הכל מציינת שהיא פה וחם לה וטוב לה. גשם, שמש, אני אוהבת או מעצבנת, היא לא הולכת לשום מקום. היא שלי והיא איתי. סומכת עליי, רגילה אליי, יכולה גם בלעדיי, אבל כל יום בוחרת בי מחדש. אוהבת אותי, הג׳ינג׳ית הזו.
הטיפות נעשות אקראיות וכאילו כבדות יותר. כך גם העפעפיים שלי. המקרר משחרר אף הוא קריאה של עייפות. טוב שאת המחשב סגרתי , אחרת גם המאוורר שלו היה עף עליי עם מה שלו יש להגיד לפנות בוקר.
מעיפה מבט בשעון. ספרות קטנות מדי בשביל לקום. במיוחד בשבת. במיוחד בגשם.
עכשיו מה?
הלוואי שכולנו היינו יכולים לאהוב ללא תנאי כמו חיית מחמד
ציפורניים קטנות ננעצות לי בעדינות במרפק, והגרגורים שוב מעלים ווליום. הלוואי שכולנו היינו יכולים לאהוב כל כך ללא תנאים כמו חיית מחמד.
הגעגועים לאהובי שוב תוקפים אותי כמה סנטימטרים מתחת לחזה. הלילה הוא לא לצידי, ואת החוסר הזה אף חיית מחמד לא תצליח למלא. חסר לי הריח שלו, הנשימות השקטות שלו, החיבוק שלו, האהבה שלו, הוא.
אני כל כך רוצה לדעת שהוא יהיה כאן מחר. בדיוק כמו הג׳ינג׳ית, שלא מראה שום כוונה ללכת. אבל זה אחרת עם אנשים. אצלנו אי אפשר באמת לדעת. אצלנו יש שיקולים נוספים. יש מחשבות. יש חישובים. משקעים מהעבר. פחדים מהעתיד. הראש שלנו מורכב בצורה בלתי רגילה, ואיש מלבדנו לא ממש יכול להבין אותו.
מה איש מלבדנו, אנחנו בעצמנו בקושי מבינים.
אני תוהה אם זה ריאלי לקוות שאי פעם אצליח לעצום עיניים בתוך חיבוק אוהב בלי לפחד שהוא לא תמיד יהיה שם.
הרי אין ביטוח לאהבה. אין שום דבר שבאמת יכול להבטיח שהיא לא תיעלם לה בוקר אחד בדיוק כפי שהופיעה. שמענו כבר הכל. גם סיפורי האהבה שנדמה היה שנגזרו מהאגדות הסתיימו חלקם בבגידות, בשברון לב, בשחיקת השיגרה, בחוסר מימוש.
לא רכוש משותף, לא טבעת נישואים, אפילו לא חבילה של ילדים. שום דבר לא יכול לתת ערובה לכך שבן הזוג שלנו יהיה שם גם מחר.
הייתי רוצה להאמין שהאהבה תנצח, אבל כבר למדתי על בשרי שבמציאות זה לא תמיד כך. כל כך הרבה דברים מניעים אותנו מלבד אהבה. אנשים יודעים לעזוב גם כשהם אוהבים. חלק מהם, לפחות.
מישהי ציטטה השבוע בפייסבוק את וודי אלן ואני מיד אימצתי:
״לאהוב פירושו לסבול. כדי להימנע מסבל אתה צריך לא לאהוב. אבל אז אתה סובל מחוסר אהבה. לכן, לאהוב פירושו לסבול, לא לאהוב פירושו לסבול, לסבול הוא לסבול. להיות מאושר פירושו לאהוב, לכן להיות מאושר פירושו לסבול, אבל סבל הופך אותך לאומלל. מכאן, שכדי להיות מאושר אתה חייב לאהוב, או לאהוב לסבול או לסבול מיותר מדי אושר״
יש לו הברקות, לוודי הזה, אין ספק. צריך לקרוא את זה כמה פעמים. זה די מבלבל, ובל נשכח שזה תרגום , אבל בשורה האחרונה זה בא להגיד מה שניסחו כבר בשלוש מילים קצרות וקולעות בעברית:
אהבה זה כואב.
ואני... אוהבת.
ידעתי שהם שוב יעירו אותי.
גלים של מחשבות.
