נשים ששוֹת אלי קרב

למשוררות בעם

שתי שירות גדולות יקראו בבית כנסת בשבת זו: בתורה נקרא את שירת הים, ונפטיר בשירת דבורה שבספר שופטים. שתי השירות הגדולות נאמרו על נצחון צבאי ונישאו בפיהן של נשים. בסיום שירת הים הארוכה והמפורטת, שהושרה על-ידי משה ובני ישראל, מוזכרת שירה קצרה, אולי תמציתה של שירת הים הגדולה, שנאמרה על-ידי מרים והנשים שיצאו אחריה בתופים ובמחולות (שמות טו, כ-כא): "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". שירת דבורה מתארת את אירועי הקרב באריכות ובפירוט והיא תופסת את כל שלושים ואחד הפסוקים של פרק ה' בספר שופטים.

נשים ממאדים

בניגוד לקלישאה המקובלת, המייחסת לנשים מאמץ להשגת שלום ואחווה אנושית, ומייחסת לגברים את תאוות הקרב והדם, שתי המשוררות שלנו בהחלט ששות לקרב ולנצחון, והן לא מהססות לחגוג את מפלת האויב. לא את הצלת בני ישראל חוגגת מרים, גם לא את נאמנותו של האל לעמו. נושאי השירה של משה ובני ישראל מגוונים ואילו מרים חד-ממדית ועיניה בתבוסת האויב בלבד. שירת דבורה ארוכה ומגוונת בנושאיה, ויחד עם זאת, תאוות הניצחון והשמחה נוכח סבל האמהות מהעבר השני של המתרס לא מרפה.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

בשמחה מביכה מתארת דבורה את הצפייה של אם סיסרא לשוב בנה כמנצח בקרב (שופטים ה, כח-לא): "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה".

כמה רוע. כמה תאוות נקם. נשים כנראה לא כל-כך שונות מגברים. לפעמים גם אנחנו תאוות למזל מאדים: לצבעי הדם ולריח החמוץ של זיעת הקרב. אם אנחנו לא תמיד מנגה, אולי גברים הם לא תמיד ממאדים?

הפמיניזם התרבותי והמדרון הגזעני

במחקרה שעסק במוסריות של נשים ביקרה קרול גיליגן את תיאוריית שלבי ההתפתחות המוסרית של לורנס קולברג, ממנה עלה בין השאר כי נשים מוגבלות בהתפתחותן המוסרית ביחס לגברים. טענתה של גיליגן הייתה כי לא מדובר בנחיתות אלא בהבדל בצורת החשיבה המוסרית. נשים, לדבריה, עסוקות יותר בבחינת שאלות מוסריות בתוך מערכות יחסים, בעוד שגברים עסוקים בבחינה מופשטת שלהן.

נשים, למשל, יטענו שאסור לגנוב כיכר לחם, אבל כאשר הן יתבוננו על מורכבות הסיטואציה האנושית המובילה את האדם לגניבה, הן עשויות לתמוך בגניבה, בעוד שגברים יגיבו לעקרון המופשט ויתנגדו לגניבת הלחם. מכאן התפתחו טיעונים פמיניסטיים כבדי משקל לצד קלישאות על ההבדלים בין המינים. אין להמעיט בחשיבות ההתבוננות על ההבדלים בין המינים (בוודאי בכל הקשור להבדלים שמקורם בתרבות ובחינוך), אך יחד עם זאת, צריך להיזהר מהמדרון הגזעני.

בנחמת המגדר לא ננוחם

סיסמאות כגון "האלימות היא דרך גברית לפתרון בעיות" או "אם נשים היו מנהיגות את העולם לא היו מלחמות" הן לא רק איווליות - הן גם גזעניות, וכיוון שהן מחנכות לגזענות הן גם מסוכנות. מרים ודבורה (וגם יעל ועתליה וקליאופטרה וגולדה מאיר ועוד ועוד) הן עדות מצערת ומאוד אנושית לכך שהנשיות אינה תריס בפני האלימות.

האמת היא שאין לנו מושג מה היה קורה לו נשים היו מנהיגות את העולם. חשיבה גזענית בורחת מפני אחריות אישית. אין דרך להוכיח את הטענה שנשים במהותן פחות אלימות מגברים, ועל כן נראה כי הדבקות בטענות אלה נובעת מהרצון של נשים וגברים כאחד, להשתחרר מאחריות אישית. מה לעשות ושבת שירה מבקשת ללמד אותנו שאלימות אינה סוגייה מגדרית אלא אישית. בנחמת המגדר לא ננוחם.

והנה גם כמה גברים מנגה

צרות מגדריות תמיד הסתובבו בעולם. הדימוי הגברי של חכמי התלמוד היה פגיע בעקבות היותם גברים תחת כיבוש (או גלות) ועסוקים בלמדנות. את המלחמה נגד סיסרא הובילו שתי נשים, דבורה ויעל, ונצחונן הצר את דמותו הגברית של ברק. אחד מפסוקי השירת הניצחון של דבורה קשה לפרשנות, וחז"ל נאחזו בו על מנת לבטא את האתגר המגדרי של הגבר הלמדן. הנה הפסוק ומדרשו (שופטים ה, י): "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ"

וכך דורשים חז"ל את הפסוק (עירובין נד, ב): "רכבי אתנות" - אלו תלמידי חכמים, שמהלכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. צחרות - שעושין אותה כצהריים. ישבי על מדין - שדנין דין אמת לאמיתו. והלכי - אלו בעלי מקרא. על דרך - אלו בעלי משנה, שיחו - אלו בעלי תלמוד, שכל שיחתן דברי תורה.

הנה כי כן, דבורה האשה הצבאית מציעה פסוק שעם כל הקושי להבינו, יש להניח שהוא עוסק בקרב המפואר שהיא ניהלה. חז"ל, שחיים ללא אוטונומיה מדינית וכבר מזמן מנהלים רק קרבות מילוליים, דורשים על עצמם את שירת הקרב. חז"ל מתעקשים לטעון שפסוק זה עוסק בהם ובאורח חייהם הלמדני, ולא בגבר הלוחם: הם רוכבי האתונות, הם ההולכים בדרך, הם בעלי הדין. והמלחמה – מלחמתה של תורה היא.

הלמדן היהודי צריך להתמודד עם הצדדים הרכים ואף הכנועים של הגבריות שלו, והוא עושה זאת בעזרת שירת דבורה.

שבת שירה לאחריות האישית

שבת שירה היא השבת שבה נופלות המסכות והמחיצות המגדריות. היא שבת שבה הגברים הולכים ומשוחחים בדרך, והנשים מחצינות אלימות. במשך שבת אחת אנו נדרשים לוותר על משחקי המחבואים של המגדר ולבדוק עם עצמנו מה מגדיר אותנו כאנשים פרטיים, ומה מידת האחריות שאנו לוקחים על ההגדרות האלה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

שאלתם אותי - ובצדק - מה קורה עם ה"פידוחים" ומדוע טוקבקים ארוכים, מושקעים ומלומדים, "מפודחים" מבית המדרש. ניסיתי לענות

בטוקבקים כי הנושא בבדיקה - אך שתי התשובות ששלחתי "פודחו" גם הן, וזה הבהיר לי ולמרא דוטרא את חומרת הבעיה. הנושא בבדיקה - ואני חושבת שהוא אפילו כבר טופל. נקווה לשבוע גדוש בתורתכם ונטול "פידוחים" מיותרים.

שבת שלום.

• תוספת מ"מרא דטורא": ה"טורבינה" היא תופעה מבורכת שאנו שמחים להיות האכסניה שלה. אמנם לאחרונה התרבו "פידוחים" תמוהים - לא ברור אם מפאת בעיה טכנית או שגיאות אנוש. טיפול ראשוני כבר בוצע, ואנו תקווה שהשבוע יוכיח שבכך נפתרה הבעיה. שבת שלום ולימוד פורה.