הספיקה לו רבע שעה כדי לומר שזה לא זה
בשלב הזה של חיפושיי אחרי זוגיות אי אפשר להאשים אותי בבררנות יתר. מצד שני, אני מתחילה לתהות מה יוצא לי מכך שאני לא פוסלת אנשים על סמך מראה חיצוני, גם אם הם שמו תמונה שקרית באתר. זה לא שהם מעניקים לי בחזרה את אותו יחס הוגן
אחת הטענות הדומיננטיות נגד רווקות ורווקים בני 30 פלוס היא בררנות יתר. לא אחת נשאלתי על ידי קרובים וחברים: "איך זה שאת עדיין לבד? אולי את פוסלת יותר מדי בקלות?". בסיבוב הקודם בו חיפשתי זוגיות, לפני כחמש שנים, אני מודה שבררתי בקיצוניות לעיתים. אבל, כשחזרתי לשוק הפנויים פנויות לפני כשנה וחצי, אחרי זוגיות של יותר משנתיים, החלטתי לשנות גישה.
באחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בנושא שוב, אחרי שחזרתי מדייט פשרה נוסף שגרם לי לתהות איפה עובר הגבול בין פשרה לגיטימית לבין התבזות של ממש.
ניב פנה אלי דרך JDate. הוא רווק בן 30, גבוה, נראה חביב ולא מעשן. לרוב אני נוטה לצאת עם מבוגרים ממני, אבל היועץ הפנימי שבי הטיף לתת צ'אנס ולא לפסול: יש מספיק גברים בוגרים בגילך, אמר. הסכמתי, וכך מצאתי את עצמי בשיחה טלפונית. האווירה בשיחה היתה נעימה עד מאוד, הבחור עשה רושם חיובי וסיכמנו שניפגש. בלהט השיחה הציע ניב להיפגש מאוחר יותר עוד באותו הערב, אבל מאחר שלא חשתי בטוב, הפגישה נדחתה ליום המחרת, ולאחר מכן ביום נוסף, מאותה סיבה.
התמונה באתר היתה מלפני כמה שנים ו-20 קילוגרמים
במהלך ימים אלו היו עוד כמה שיחות טלפון שחיזקו את התחושה החיובית. רגע לפני מפגש הפסגה עדכן אותי ניב שהוא בלי רכב ושאל אם אני ניידת. בתור אחת שתמיד מגיעה בעצמי לא היססתי ואמרתי שאין בעיה, למרות שמדובר בחצי שעה נסיעה.
רשמתי את הכתובת ויצאתי דרומה. ניב נכנס למכוניתי, ולא הייתי מזהה שמדובר באותו אדם אם לא היינו קובעים מראש. כשהוא הציג את עצמו נפל לי האסימון: התמונה שהוא שם באתר היא מלפני כמה שנים ומינוס 20 קילוגרמים.
שקר החן
הרזה מהתמונה הגיחה עם קילוגרמים עודפים
אלינור פרארה
זה לא רק המשקל שלה, אלא העובדה שהיא שמה תמונה שלא משקפת את המציאות. אם היא שיקרה לגבי המראה שלה, אולי היא תשקר גם בדברים אחרים
אחרי כרבע שעה של נסיעה, כשהיינו ממש חמש דקות ממחוז חפצנו, הבחור שהיה לבבי ומתחנף עד כה, פתח את פיו ואמר: "לא נעים לי אבל...", הסבתי את פניי אל מי שישב מימיני וגרם למנוע של רכבי להתאמץ יותר מאשר בעליות לירושלים, כדי לשמוע מה יש לו לומר.
"אני לא יודע איך להגיד לך, אבל אני לא מרגיש שזה זה. אולי נוותר?" אני לא יודעת מה מנע ממני לבלום את הרכב בנתיב הימני ולהוריד אותו ממנו באותו רגע. במקום זה, שמעתי את עצמי אומרת: "אני אחזיר אותך הביתה". מיותר לציין שהאווירה ברגעים אלו היתה סוג של עינוי.
אולי הוא עשה בפועל את מה שרציתי לעשות בעצמי
"אני מצטער אם פגעתי בך", אמר. בשארית כוחותיי להיות מנומסת עניתי: "זה לא שאני בקטע שלך, אבל זו ממש לא צורה להתנהג ככה". האדון אמר שאני צודקת והמשיך לנהל שיחת חולין כאילו כלום.
אחרי כמה דקות אזלה לי הסבלנות. ביקשתי שיחסוך ממני את הסמול טוק והגברתי את השיר שהתנגן ברדיו שלי, בו עידן רייכל ייעץ לי: "רק מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה". כעשר דקות לאחר מכן ניב ירד בביתו. אני והרכב שלי נשמנו לרווחה.
אחרי שבירכתי אותו ארוכות, פתחתי בשיחת נפש עם היועץ הפנימי. אני לא מכחישה שקיים סיכוי לא מבוטל שניב עשה בפועל את מה שרציתי לעשות בעצמי ולא העזתי. אבל ההתנהגות שלו לא מקובלת ולא עומדת בשום סטנדרט.
וכאן אני נשארת עם השאלות: האם זה נכון להיפגע רק כי הייתי נחמדה, כדי לצאת בן אדם טוב יותר? באיזו נקודה הטוב הזה, הופך לטוב מדי?
מומלצים
