מה אם הוא אמר שהוא אוהב רק כי לא נעים לו?
אני יכולה להתקשר אליו, אבל מחכה שהוא יעשה את הצעד הראשון הבוקר, רוצה לדעת שהוא חושב עליי באותה מידה שאני חושבת עליו. השיחה של אמש, שנחתמה בכך שהוא מחבק ומנשק ומאשר לי שהוא אוהב אותי, השאירה אותי מלאת פחדים
מהבוקר אני אוכלת סרטים. הדברים שרצים לי בראש, אפילו אני לא מאמינה לפעמים. הוא לא התקשר, לא שלח סמס ולא כתב הודעה בפייסבוק. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ורק גאוותי הפצועה מונעת ממני להרים כבר את הטלפון בעצמי.
אם את כל כך רוצה לדבר איתו, למה את פשוט לא מתקשרת? אני שואלת את עצמי בצורה הגיונית. אבל אין כאן שום קשר להיגיון. אני יכולה להתקשר כמובן, לשלוח לו בוקר טוב, לכתוב לו שהתגעגעתי. אבל אני לא עושה את זה ממיליון סיבות. אני רוצה שהוא ירדוף אחריי קצת, אני רוצה שיתאמץ, שיראה שהוא רוצה אותי, שהוא אוהב, שהתגעגע.
אני רוצה לדעת שהוא חושב עליי באותה מידה שאני חושבת עליו, שהוא התקשר כי כבר לא היה יכול להתאפק יותר והיה חייב, ממש מוכרח, לדבר איתי. אבל הסיבה העיקרית, ואולי הסיבה האמיתית היחידה שמונעת ממני להרים את הטלפון ולחייג אליו, היא הפחד.
אתמול הוא היה כאן, התכרבלנו מתחת לשמיכה והשענתי ראש בלונדיני ישנוני על כתפו הרחבה. ליטפתי את חזהו, מקשיבה לנשימותיו, מודיעה לו חד משמעית ושלא יהיה מקום לטעויות: אתה שלי, ורק שלי.
אני מגלגלת בראש את השיחה שהתפתחה בינינו. הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי עליו, שלא הייתי יכולה לנחש. אני מכירה אותו כל כך טוב, ולפעמים עדיין מוצאת את עצמי מופתעת מכמה עמוק עוד אפשר להגיע, כמה דברים נותרו לגלות.
אני מקשרת את הדברים שהוא מספר לגבר הבוגר והחזק שאני מכירה, ודברים מתחברים לי פתאום. למה הוא ככה ולמה הוא אחרת, איך הוא כזה רגע אחד ואיך הוא אחר שתי שניות מאוחר יותר. אני משרטטת קווים לדמותו, מחברת נקודה אחת לאחרת. הוא חוזר אחורה בזמן, קולו לא מסגיר דבר, אך אני יודעת שזה לא פשוט עבורו.
הוא בטח לא משער שאני עוברת את כל הדרמות האלה
אני מתקרבת אליו קצת יותר, מתכרבלת לצידו, ומקשיבה. אני רוצה לחבק אותו הכי חזק שאפשר, כאילו כדי לומר לו שאני כאן, שהוא יכול לבטוח בי. רגעים כאלה של פתיחות לא באים לו בקלות, ואני לא רוצה לעשות דבר שיהרוס את הרגע.
"איך קרה שמישהי דביקה כמוך ומישהו לא דביק בצורה קיצונית כמוני התחברו?" הוא שואל, ומחייך. אני נמסה כולי ואומרת בתגובה שככה הוא רצה אותי, ככה הוא אוהב אותי. הוא נושם עמוקות, עוצם את העיניים, ומחבק אותי חזק יותר. אחרי זמן שנראה כמו נצח, אחרי שכבר הספקתי להריץ בראש כל תסריט אפשרי, הוא נושק לי ואומר "נכון, ככה אני אוהב אותך".
אבל, במקום בו להיגיון שלי אין שליטה, אני שואלת את עצמי אם הוא נבהל, אם הוא לא התכוון להגיד אוהב, ואולי אמר את זה באותו רגע כי היה לו לא נעים, אבל בעצם זה לא באמת מה שהוא מרגיש. מה אם הוא לא התכוון להיפתח אליי ככה ועכשיו מחפש דרך החוצה, אז מה אם אמר? אנשים אומרים הרבה דברים שהם לא מתכוונים אליהם.
אבל שמעתי את הלב שלו דופק כל כך חזק. הנחתי ראש על חזהו ושמעתי. אני יודעת שהוא התרגש, שהוא שמח להיות איתי ושאני גורמת לו אושר. אני יודעת, כי הוא חייך מאוזן לאוזן כשראה אותי, כי הוא חיבק אותי ככה ובקושי הרפה. אני יודעת כי הוא צחק, כי הוא נשק לי, כי הוא אמר. ואני רוצה להאמין לו.
אני מרגישה כמו לוחמת ששבה משדה הקרב. אני די בטוחה שניצחתי במלחמה, גם אם טיבה לא ברור לי. קצת עייפה, קצת יותר מפוכחת וקצת פחות מאמינה, אך עדיין מטפחת תקווה קטנה שמלחמתי לא היתה לשווא.
לא יכול להיות שאתמול הוא אהב כל כך, והיום כבר לא
יצאתי למלחמה, כך נראה, כדי להוכיח שגם אני יכולה, והנה הצלחתי למצוא מישהו שיאהב אותי. וכשהוא אומר שהוא אוהב, הלוחמת התשושה שבי שואפת באותו הרגע רק לשים את הראש על כתפו, ולנוח.
לא יכול להיות שהוא פשוט לא אוהב אותי יותר, אני מכריחה את עצמי להגיד בקול. לא יכול להיות שהוא פשוט קם בבוקר והחליט שדי. נכון שלא יכול להיות? לא יכול להיות שאתמול הוא אהב אותי כל כך, והיום הוא לא.
"למה את מרחיקה אותי?" הוא שאל תוך כדי ריב פעם אחת. אני רוצה אותך קרוב, אני רוצה אותך, נקודה. אבל החשש המוכר שולח יד קרה לתוך החזה שלי ואני מתכווצת ולא מצליחה לנשום. אני פוגעת כי אני לא רוצה להיפגע, ומרחיקה אותך כי אני מפחדת שיום אחד לא תאהב אותי יותר. מה אם תחליט יום אחד שעשית טעות? אתה יודע איך זה להיות קשור למישהו עד שנדמה לפעמים שלא חיית לפני שהוא נכנס לחיים שלך, עד כדי כך שאתה יודע שמספיק לך לשמוע את קולו כדי להירגע ולדעת שהכל בסדר?
הטלפון רוטט, התקבלה הודעה. שלום מתוקה שלי, התגעגעתי. הלב מחסיר פעימה. גם בהונלולו אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שיוצאת לי מהפה, מהריאות, מהלב, מכל מקום בגוף. לשניות בודדות אני נלחמת בדחף לרוץ לחלון ולצעוק ככה שכל הרחוב ישמע: הוא אוהב אותי! שמעתם? הוא אוהב אותי!
לאהוב גם כשבא לי לשבור לך אדנית על הראש
אני יודעת שיהיו עוד ימים של פחד. פעמים בהן אחפש את הפתח הקרוב ביותר כדי לתכנן נתיב בריחה. ייקח זמן לבנות את הביטחון שדרוש לי כדי להיות הכי אמיתית בעולם איתו, ולדעת שגם אם לא הראה סימן חיים ישר על הבוקר, זה לא אומר שהוא הלך.
"כזאת אני", אמרתי לו. "אני נבהלת, מריצה סרטים כאילו אין מחר. אבל אני אוהבת אותך יותר מכל, אני מתגעגעת אליך כשאתה לא איתי, מתרגשת למשמע קולך, נמסה מול החיוך המקסים שלך, ורוצה להיות שלך לעד. גם זה משהו, לא? ואפילו הרבה".
אז הוא משך אותי אליו ואמר שלאהוב פירושו לקבל את הבן אדם שאתה אוהב, גם אם הוא מרחיק אותך כשרע לו ומשתולל כשהוא מפחד.
"גם כשאני מעצבנת אותך?| אני מתחנחנת ומתרככת.
"גם כשבא לי לשבור לך אדנית על הראש כשאת אומרת דברים מטופשים כאלה", הוא מגיב בטון רציני, אבל החיוך מתגנב לו לפרצוף, ואני נרגעת.
הוא עוד לא התייאש ממני, והגיע הזמן שאפסיק לנסות לייאש אותו. לא צריך להעמיד אותו במבחנים, כי אני יודעת שהוא אוהב. אני יודעת כי הוא אמר, ואפילו ללוחמת צינית וספקנית כמוני, זה צריך להספיק.
לפנייה לכתב/ת 
