שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עם הפנים ליקב: סיור בטוסקנה

    אחרי שטעם מהיין הטוסקני בתחרות השנתית, התפנה שגיא קופר לבדוק מה קורה ביקבים באזור - הוא יצא עם תובנות על הישראלים, האנגלים והקאובוים, ולא, זו לא בדיחה

    בפעם הקודמת הכרנו את היינות הטוסקניים שהתגלגלו ממעמד של יין תיירים לא משובח במיוחד אל תחרות שנתית בין אינספור בקבוקים. הפעם אנחנו ממשיכים עם שלושה יקבים טוסקניים, שכל אחד מהם מייצג משהו שונה, ועם סיפור משלו: סנוב אנגלי, משפחה של מערבוני ספגטי ונסיכה מקומית עם פדיחה ישראלית: כולם, כולל כולם, בעסקי היין. נתחיל בנסיכה ובפדיחה.

     

    הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק

     

    מי הזיז את המגזין שלי? Villa Cusona ויינות משפחת ג'יוצ'יארדיני-סטרוצי

    "אתה מישראל, הא? יש לי דיבור צפוף איתך..." הסתכלתי סביב ולרגע הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי. נראה לי שהנסיכה נטליה סטרוצי חיכתה לרגע הזה, שבו כל העיתונאים יתיישבו סביב השולחן הגדול, הארוך, כדי לומר את המשפט הזה. השולחן, באורך של 10 מטר, עשוי לוח אחד, מאחד מארזי הלבנון של האחוזה שלה. עץ שחלה ונכרת לפני שנים, ואמהּ של סטרוצי הצעירה הפכה לשולחן. משהו שיכול ללמד דבר או שניים על המקום עצמו: הבית נוסד בשנת 994, והוא אחוזה גדולה ועשירה מאוד. מלבד יין, מגדלים כאן פסיונים לציד (כרגע יש כ-14,000 בעלי כנף), ועובדים קשה בייצור יין ואירוח. מי שמבקרים במקום, מלבד ישראלים, הם שועי עולם כמו קלינטון, בלייר, סרקוזי והאחד והיחיד והבלתי נמנע - ברלוסקוני.

     


    הנסיכה סטרוצי (צילום: שגיא קופר) 

     

    סטרוצי עצמה, בשנות ה-30 שלה, היא אכן נסיכה, אבל היתה כבר רקדנית בלט בקירוב, שחקנית תיאטרון וזמרת, ועכשיו, מלבד קריירה במכירת יין ויחסי ציבור לבית, היא גם שחקנית קולנוע וקרובת המשפחה האחרונה שנותרה, למונה ליזה בכבודה ובעצמה, לא פחות.

     

    וכאן נכנס הקשר הישראלי: בזכות ייחוסה, התראיינה סטרוצי לפני כשנה לגלובס, למגזין הנשים שלו. לאחר מאמצים רבים ("לקח לי חודשים") הצליחה לקבל מהמערכת גליון של המגזין. ואז, כמו באגדות, הגיעו כמה ישראלים לבקר ביקב של הנסיכה. הם טעמו מהיין, עשו סיבוב בחדר האוכל הגדול ועברו על תצוגת המגזינים הרבים שם. ה'ליידי גלובס' כנראה עורר את העניין הראוי, ובני מכורתנו אספו את הגליון לחיקם, טמנו אותו בתיקם ופנו לדרכם, לטעימת היין הבאה.


    תצוגת המגזינים (צילום: שגיא קופר) 

     

    אז העלמה סטרוצי היתה מספיק חביבה כדי לחייך אלי כשהיא ספרה את הסיפור הזה, אבל מעשייה כזאת, בתור פתיח למסיבת עיתונאים, היא פדיחה. תודו.

     

    ואיך היינות, אחרי כל זה? למשפחה יש כיום חמישה יקבים, וטעמנו משהו מכל אחד מהם. היקב באחוזה בסן ג'ימיניאנו נקרא Villa Cusona. וכמי שיושבים בסן ג'ימיניאנו, הם עושים ארבעה יינות: ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו - זן לבן, שכיח באזור, שעושים ממנו מגוון לא קטן של יינות – מיינות צעירים ו'פריכים', ועד יינות כבדים יותר, ואפילו מתישנים. קשה לאמר שהתפעלתי מהיינות הלבנים, ולכן אפנה לאדומים.

     

    ה-Millanni 2003, יין חגיגי, שיוצר לראשונה לציון 1000 שנה לבית, היה מתקתק ומנטולי, עם קצת אפר. מעניין, למרות ש- 30 יורו לא הייתי משקיע בו. לעומת זה, ה-Sodole מבציר 2006 נולד כיין שולחני פשוט ב-1983. זהו 100% סנג'ובזה, טרי, פרחוני ומלא דובדבנים, פירות יער טריים ורק קצת שוקולדיות. הפה טוב: עדין, לא כבד. יין נעים מאוד לשתיה, עם סיומת טאנית די ארוכה.

     

    באחוזה אחרת של המשפחה, Tenuta I Massi שב- Marema, ליד הים, יש פטי ורדו זני. A Solo 2005 נקרא היין הזה: סגול שחור, אטום ממש. האף מתקתק, עם רשמים של כשות ירקרקה מתחת. מעבר לזה, הרבה שוקולד מריר וסך הכל מבנה טוב, מפתיע ברכותו. סיומת טאנית מאוד, ודי חריפה.

     

    ה-Ocra 2008 בא מבולגרי (יקב Le Pavoniere), והוא מהראשונים מאזור זה שנמכר במחיר סביר ולא במחיר של סופר טוסקן. זהו בלנד של קברנה סוביניון, קברנה פרנק (לא תמיד), מרלו וסירה. טעים, עסיסי, מאוד חנפני, אבל בכל זאת קצת ירקרק וקצת אנימלי ("עור"). חמיצות טובה והרבה הנאה. בטח בשביל 10 יורו, שהוא עולה.

     

    סוף טוב, הכל טוב: החברים שירי ואבישי ב'גלובס' השיגו עותק נוסף של המגזין, שנשלח לטירת הנסיכה והתקבל שם בקריאות שמחה וצהלה - ותודה להם.

     

    לסיכום, מבחינת האווירה וגם מבחינת היין, האחוזה שווה ביקור. אבל בלי קשר, קבלו קריאה נרגשת: אנא, כשאתם מבקרים ביקבים בחו"ל ורואים מגזין בעברית שמוצא חן בעינכם, תרשמו את השם שלו ותחזירו למקום. כשאתם חוזרים, דברו איתי. אני מבטיח לעשות הכל כדי שתקבלו גליון. עדיף זה, על פני הפדיחה.

     

    Castello Vicchiomaggio

    ג'והן מטה, הבעלים של Castello Vicchiomaggio בהחלט לא עושה חשק גדול בדקות הראשונות. אני לא יודע אם זה היה כובע הבוקרים השחור, או כפפות העור גדי השחורות, התואמות, ואולי המבטא האנגלי הכבד והדיבור האיטי: האיש פשוט מעורר אנטגוניזם. לאורך כל הביקור אצלו, לא התחברנו. לא נורא, ואני בטוח שהוא ישרוד, במיוחד עם היינות שלו, שאליהם התחברתי לגמרי.

     

    מטה הוא בן למשפחה מקומית, שהתחנך וגדל באנגליה. יחד עם אשתו, פאולה, ובנותיו, הוא מנהל את האחוזה, שההסטוריה שלה מגיעה עד למאה ה- 14. המקום לא מאוד רחוק מפירנצה ושווה מעקף. הוא משמש היום מלון ומסעדה, במחירים שמטה מגדיר כ'תחרותיים'. יש לו נוף מדהים, בריכה ועמקים טוסקניים סביבו, אבל היין שלו הוא זה שגונב את ההצגה.

     

    "מרבית הכרמים שלי", הוא אומר, "פונים דרומה, עם מפתח למזרח ולמערב. כך הם רואים שמש משעות הבוקר המוקדמות ועד לערב, ומאווררים יחסית. האדמה - חימר ואבנים עם קצת גיר - מאוד אופיינית לקיאנטי קלאסיקו וגם זה יתרון, עם יינות שמשקפים את הטרואר המקומי". בסך הכל יש לו 1500 דונם, מהם 300 תחת כרמים. את הכרמים הוא מחדש כל הזמן, עוקר ונוטע חלקות. "כרם זה כמו בית. כל הזמן צריך לשפץ, לתחזק ולעקוב אחריו, ורק אז הוא מהנה".

     

    אביו של מטה היה איטלקי, סוחר יין, והוא רכש את היקב ב- 1964. מטה עצמו למד בפיימונטה ומנהל את ייצור היין והכורמות. האיש זכה שלוש פעמים בתואר Italian Wine Maker of the Year של תחרות ה-IWSC, וגם מי שלא מאמין בתחרויות לא יכול להתעלם מההישג הזה. ככלל, אם הוא משקיע בייצור היין אותה מידה שהוא משקיע בהצגת היין שלו - קל להבין איך הם טובים כל כך. למשל, לשאלה "מתי נפתחו היינות לטעימה", הוא ענה, בקצב שלו, ש"אני מאמין גדול בדקנטציה. כל יין אני מחדרר, ויש טקס שלם שמעורב בזה. מעבירים מבקבוק לבקבוק, בתהליך שלוקח 20 דקות לפחות".

     

    היינות היו טובים בכל רמת מחיר. הסופר טוסקן הבסיסי שלו - Ripa delle Mandorle 2009 - היה יין מודרני אבל מעניין, עם ריחות וטעמי דבלים וקפה. ה-San Jacopo 2009 - קיאנטי קלאסיקו מבוסס סנג'ובזה - היה בעל טעמי פרי חזקים וטאניות עצמתית, עם הרבה דובדבנים ופרי כהה.

     

    יינות הריזרבה של ויקיומאג'יו – Agostino Petri 2007 וה-Gustavo Petri 2007 היו שניהם מרשימים מאוד. שניהם משלבים עשייה מסורתית בעץ 'גדול' ובחביות קטנות יותר, כשהרבה מהיין מבוסס סנג'ובזה. ההבדלים בין השניים הם בבלנד: הראשון מכיל קברנה סוביניון (5%) ואילו השני מכיל 20% מרלו. שני היינות עסיסיים מאוד, פירותיים להפליא ובעלי עצמה. הם חלקים וקטיפתיים, ועם זאת יש בהם טאניות ותיבוליות (הגוסטבו ממש חריף), שעושה אותם נושאי שיחה ממש.

    Riserva Vigna La Prima 2007 - היין הזה, 100% סנג'ובזה, היה טוב יותר בפה מאשר באף, שהיה קצת כהיל (אולי היין היה חם) מדי. בכל אופן, בשביל 35 יורו(!) אתם מקבלים יין מצוין, מאוד בשרני ומיוחד. אם שווה את הכסף? לא ממש.

     

    לסיום, הסופר טוסקן Ripa delle More 2007 היה משובח בכל קנה מידה, מעניין ולא סתם ריבתי ו'סופר טוסקני'. יין מאוד מזמין, עשוי היטב ובעל אופי. רך וקטיפתי? כן, אבל מתחת לכפפת הקטיפה נח אגרוף מאוד עצמתי. כמו זה שנתון בכפפות העור-גדי של ג'והן מטה, שבסוף הצלחתי להחליף איתו חיוך. 20 יורו כולל מיסים ליין, אגב, בלבד.

    www.vicchiomaggio.it

     

    ממערבוני ספגטי ליין – Rocca delle Macie

    איטלו זינגרלי יהיה זכור בוודאי לחובבי הקולנוע שבינכם. זינגרלי, מתאגרף בצעירותו, היה זה שיצר את הז'אנר הקומי בתוך זה שנקרא "מערבוני ספגטי". הוא זה שהפיק את הסרטים עם טרנס היל ובאד ספנסר, וזכה להצלחה אחרי שהבין את החוזק של "סרט לכל המשפחה". ברבות השנים והדולרים, זינגרלי החליט לדאוג לבניו לתעסוקה, וקנה אחוזה בטוסקנה, שאותה שיפץ. הוא נטע כרמים וייסד למעשה אימפריה קטנה, שכוללת חמישה יקבים, בשלושה אזורים שונים. בנו, סרג'יו, הוא זה שמנהל היום את היקב בטוסקנה, עם ילדיו שלו.

     

    היינות של רוקה דל מאסי יובאו בעבר לישראל. אלה יינות טובים. מודרניים רובם ככולם. התחושה שלי של 'החלקת' הסנג'ובזה נובעת לא מעט מהטעימה של היינות של רוקה דל מאסי. כאן כמעט כולם עשויים כך, אבל היטב, קטיפתיים וחלקים.


    הקאובוי עם היין (צילום: ג'ונקו איוומוטו) 

     

    אהבתי את הוורמנטינו שלהם, אבל יותר את ה-Sassyr 2007: בלנד של סנג'ובזה וסירה. קצת מתובל, טאני במידה נכונה ופשוט טעים. הסנג'ובזה עובר יישון בעץ בחלקו, ואילו הסירה - רק בנירוסטה. 9 יורו לצרכן, באמת לא כסף.

     

    Chianti Classico Riserva Famiglia Zingarelli DOCG 2006 - אמנם שנתיים בעץ, אבל יין מבריק, עם טונים פרחוניים וטיפה ירקרקות, ועשוי היטב. אני לא בטוח שהוא מיועד להתיישנות ארוכה, אבל הוא פשוט טעים. העץ, מה לעשות, עושה את שלו.

     

    Ser Gioveto 2005 IGT Toscana. 'סרג'יו קטן'. את השם נתן ליין איטלו עצמו, בשנת 1985, ונקרא על שם בנו. הוא החל כ- 100% סנג'ובזה ובשנות ה- 90 איבד את מעמד ה- DOCG בגלל שביקב החליטו להכניס בו מרלו וקברנה (בגלל בעיות בכרמים). עכשיו, עם שיפור במצב הכרמים שלהם, הם מקווים לחזור ל-100% סנג'ובזה ולמעמד DOCG. כך או אחרת, זהו יין מאוד טאני וממש לא מתחנף. האף מודרני, סופר טוסקני, כן, אבל בסופו של דבר זהו יין אלגנטי ולא כבד או מכביד.

     

    • שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים