שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שתיקת הזיכרון

    ללא שידור "שתיקת הארכיון", לא היינו יכולים לדעת כלל שזהו יום השואה הבינלאומי. אריאנה מלמד מוחה נגד הזיכרון הצר שלנו. וגם: האם מועמדות קניוק לפרס ספיר מכבדת את אחד היוצרים הגדולים בספרות העברית?

    ב-27 בינואר 1945 הגיע הצבא הסובייטי אל שערי אושוויץ ושחרר את מי שנותר בחיים. ב-27 בינואר מציין העולם את יום השואה הבינלאומי, בל אנחנו הרי לא צריכים את זה בכלל, כי כבר יש לנו אחד משלנו. אלמלא הוקרן "שתיקת הארכיון" המצוין של יעל חרסונסקי ב-yes דוקו, אפשר היה - לפחות בהתייחסות התרבותית של ישראל ליום הזה - להניח שהוא לא קיים.

     

     

    ההנחה הזאת וההעדר המכאיב והמעליב של הזכרון התרבותי לנרצחים הלא-יהודים במלחמת העולם השנייה, הם נצחון גדול לתרבות ההנצחה המקומית. זו הרי מתעקשת על ייחודה הכפול של השואה: מעולם לא היה כדבר הזה, טוענים המייחדים, רק היהודים נבחרו להיות קורבנות של השמדה מתוכננת ורק בשואה היהודית אירעה השמדה כזאת.

     

    אבל כשאנחנו שוכחים את הקורבנות האחרים, זו עדות לתבוסה במאמצים ליצור כאן חברה קצת יותר ערכית, קצת יותר הומניסטית מכפי שאפשר לשקף בטקסי הזכרון בהם מתעקשים לשכוח: את הצוענים ואת חולי הנפש; את ההומוסקסואלים ואת הכמרים הקתוליים ואת הגמדים ואת האיכרים שהסתירו יהודים ואת שבויי המלחמה; ואת מליוני האזרחים ברחבי ברית המועצות ובמקומות אחרים, שכולם כאחד היו קורבנות המשטר הנאצי, אבל אף אחד מהם לא מצא את דרכו - בסרט, ביצירת דוקו, במופע - אל הלהבה הגדולה של מדורת השבט בישראל 2011.


    "האח הגדול". העיקר שהיה פרק ענק, לא?

     

    יום אחד אולי יבינו סוכני הזיכרון המקומיים כי עשו טעות גדולה. כי רק אם זוכרים את השואה גם בקונטקסט ההיסטורי הרחב שלה,

    רק אם זוכרים את כל קורבנותיה, אפשר להבין את הצורך (הדחוף) להילחם בגזענות. כשזוכרים רק את היהודים, אפשר להבין רק שהעולם כולו נגדנו, ולכן מותר לנו לשכוח את מי שלא נולד יהודי ובכל זאת מת כקורבן של הנאציזם. מה אכפת לנו? שהעולם יזכור - העיקר שהיה פרק ענק, ממש ענק, של "האח הגדול".  

     

    פרס משלו

    בסוף השבוע שעבר נודעו שמות המתמודדים ב"רשימה הארוכה" של פרס ספיר לספרות: "תש"ח" של יורם קניוק הוא אחד הספרים המופעים בה, ועל פי התקנון החדש והמשופר של הפרס, רשימת חמשת המועמדים הסופיים תתפרסם ב-15 בפברואר.


    קניוק בהפגנה נגד חוק הנאמנות. אופוזיציונר, גם ספרותי (צילום: עידו ארז)

     

    כבר מאוחר מדי לערוך שינויים במבנה הפרס ובביורוקרטיה שסביבו, אבל המועמדות של קניוק ראויה להרהור שני: האם אין מקום לפרס ייחודי, מין פרס מפעל חיים, ליוצרים כמו קניוק? האם הוא באמת צריך להתמודד כשווה בין שווים מול סופרים שספרם השני או השלישי הגיע לערימה השנתית של המועמדים, או שמא כלל תרומתו לספרות העברית ראוי להוקרה מסוג אחר, קצת יותר על-זמני וקצת פחות מקרי כבחירה בין יצירות מבציר הפרסום של השנה האחרונה?

     

    פרס ספיר מאורגן עדיין במתכונת הכללית של פרס הבּוּקר הבריטי. ההיסטוריה הספרותית של הפרוזה האנגלית ארוכה משלנו,

    קורפוס היצירות גדול ועצום, ואם מבקשים לזהות בהן פורצי דרך ומחדשים אפשר להתחיל במאה ה-17.

     

    אצלנו לא. קניוק, אחד האחרונים מסופרי דור תש"ח שהם עדיין יוצרים פעילים, הוא גם מופת של אופוזיציה ספרותית מתמשכת לרוח הזמן ולעקרונות הכתיבה האהובים על מסד הספרותי לדורותיו. על כל אלה, ועל כמה מבין הטובים שבספריו, מ"אדם בן כלב" ועד "תש"ח", הוא פשוט ראוי להרבה יותר מפרס ספיר ומהתחרות האקראית שהפרס יוצר.  

     

    מזל טוב

    היום הוא יום הולדתה של סידוני-גבריאל קולט, אחת הסופרות הצרפתיות החשובות בהיסטוריה. היא הגיחה לעולם ב-1873, נפטרה ב-1954, ובין לבין ניהלה חיים רוויי שערוריות: שלוש פרשות נישואים, כתריסר רומנים מתועדים עם נשים וכמספר הזה עם גברים, הופעות חושפניות על במות פריז, סיפור אהבה גדול לעלם בן 16 שהיה גם בנה החורג וגם צעיר ממנה בשלושה עשורים לפחות - ובין לבין, כתבה ספרים נפלאים שאצלנו חבויים משום מה קצת מתחת לרדאר.

     

    הידוע שבהם הוא "שרי", רומן אוטוביוגרפי למחצה שעניינו בסיפור האהבה ההוא לעלם הצעיר מדי, אבל גם בהתבוננות מפוכחת בדעיכתה של האהבה לקראת הזקנה המאיימת. לפני שנים מספר ראה אור בעברית "החתולה" בתרגומה המשובח של אביבה ברק (הוצאת רסלינג) אבל גם הוא, כמדומה, עדיין מצפה לקהל גדול יותר של אוהבים.

    אם תמצאו אותו על מדף המשומשים או בספריה, הוא יפתיע אתכם ברעננות הלשון ובעושר התיאורים שהיא ידעה להקדיש לטבע, ובחיבתה לחי והצומח שאינה נופלת מחיבתה לבני אדם.

     

    גיבוריה - חוץ מהחתולה, האהובה האמיתית בספר - הם שני בני זוג, נשואים טריים ומאוד לא מאושרים, שטובעים בתוך סבך חברתי נוקשה וחסר רחמים, כשהגבר לא באמת מעוניין באשתו ולא ממש אוהב אותה, לפחות לא כפי שהוא אוהב את החתולה. הזמן לא נגס ביצירה הזאת, שיש בה את כל סימני ההיכר של הסופרת השערורייתית והחכמה: נאמנות לטון שלה בלבד, בלי להסתדר בשורה של אסכולה ספרותית כלשהי, והתבוננות בדמויות שלה כאילו היתה הסופרת הראשונה (והיחידה ) בעולם שיודעת להתבונן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לנו אסור לא לציין את היום הזה
    צילום: אורות
    לאתר ההטבות
    מומלצים