שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    לעבד צלם אנוש

    "שתיקת הארכיון", על תכניו האותנטיים הקשים וגם אלה שבויימו על ידי הנאצים, מציף שאלות קשות על אתיקה בתיעוד. שמוליק דובדבני מביא מבט אחר על סרטה הדוקומנטרי של יעל חרסונסקי

    "שתיקת הארכיון", סרטה המעולה ועטור הפרסים של הבמאית יעל חרסונסקי והמפיקה נעמי שחורי, שישודר הערב (22:00) ב-yes דוקו, הוא סרט חובה לכל מי שעניינו בתיאוריה ובאתיקה של קולנוע תיעודי. בדומה לסרטו המכונן של קלוד לנצמן, "שואה", סיפור השמדתם של יהודי אירופה הוא פה אמצעי לדיון בסוגיות מופשטות של זיכרון, דימוי, אמת ועדות.

     

    זה מול זה, מעמיד הסרט דימויים שצולמו בגטו ורשה על ידי הגרמנים ומתעדים, מחד, את המוות, החולי והזוהמה; ומצד שני, קטעים מתוך סרט תעמולה שהופק במאי 1942, רגע לפני שתושביו של הגטו נשלחו לטרבלינקה, וביקש להראות את חיי הרווחה והנוחות שמנהלים היהודים שם. הסרט, שמעולם לא הושלם (מסיבות שנותרו עלומות), התגלה כעשור לאחר המלחמה, וקטעים ממנו שימשו במרוצת השנים כתיעוד "אותנטי" של החיים בגטו.

     

    ולא, הבמאית לא גילתה את הסרט בארכיון, ולא עושה לראשונה שימוש בחומריו, כפי שהיו וישנם מי שטועים לחשוב. חשיבותו של הסרט על כן אינה היסטורית, אינה באיזשהו "גילוי" שלא היה ולא נברא, אלא במהות ואופי הדיון שהוא מייצר.

     

    ההיסטוריה והאינדיבידואל

    כך הופך "שתיקת הארכיון" להרהור רב עוצמה על האופן שבו הקולנוע התיעודי מעצב את דימויי העבר ואת הזיכרון הקולקטיבי. יתר על כן, הסרט מעמת בין היבטים שונים של עבודת התיעוד, זו המבוססת על הדימוי המצולם, המשויך אל ההיסטוריה, מול התיעוד ה"רב-קולי" שמביא את פרספקטיבת האינדיבידואל - יומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנרט בגטו, בו תיעד את צילומי הסרט הגרמני עמו נאלץ לשתף פעולה, או יומנים אישיים שנכתבו בזמן השהות בגטו ושביקשו לספק מעין תמונה אחרונה של חיי היהודיים לפני ההשמדה.


    "שתיקת הארכיון". מתעד תוהה על תיעוד של תיעוד

     

    שנים לאחר שהתגלו סלילי הסרט ה"תיעודי" הנאצי הגנוז, נמצא גלגל בודד נוסף, אבוד, שכמו העיר על הדימויים שנכללו בסרט ההוא. נראו בו "טייקים" חוזרים ונחשפו בו תחבולות הבימוי שעיצבו את החיים הטובים לכאורה של יהודי הגטו. כך, מחדד "שתיקת הארכיון" את הדיון שלו במניפולציה של התיעוד, ונהפך לסרט רפלקסיבי רב שכבתי שבו מתעד תוהה על תיעוד של תיעוד.

     

    מתי מותר לראות?

    אחד ההיבטים המעניינים ביותר בסרט קשור למבט ולאתיקה המעצבת אותו. ראשית, חשיפת מבטו של המתעד - הסרט משחזר את חקירתו של וילי ויסט, צלם הסרט המשוקץ שאחרי המלחמה טשטש את עקבותיו, הפך לסוחר מתכות והשמיד חומרים שצילם (השחקן הגרמני רודיגר פוגלר מגלם אותו בקטעים המבוימים).


    מתוך הסרט. נוכחות מתמדת של זיכרון ועדות

     

    באמצעותו, כמו שואל הסרט מהי המשמעות האתית של פברוק המציאות? מהי האובססיה העומדת בבסיס פעולת התיעוד של הגופות הפזורות ברחבי הגטו, ערימות הצואה, האנשים מזי הרעב? מתי מותר לראות ולא להראות, כלומר לצלם?

     

    המבט הוא גם זה הנשלח מההווה אל העבר דרך ארבעת ניצולי השואה שהיו בגטו ורשה, ושצופים עכשיו בחומרים המצולמים. אנחנו צופים בהם צופים בסרט, והתוצאה היא נוכחות מתמדת של הזיכרון והעדות, שפועלים באופן משלים וקונפליקטואלי, ויוצרים רצף מצמרר בין דימויי העבר וההווה.

     

    המבט הוא גם זה הנשלח מהעבר אל ההווה, באמצעות דמויותיהם של תושבי הגטו המביטים אל המצלמה, שדיוקנותיהם המוקפאים כמו ממשיכים להתקיים גם היום; והסרט תוהה מהי משמעותו של המבט הזה? מהי המשמעות של הפיכת המוות לחיזיון? ומי מביט במי? החיים במתים או להיפך?

     

    "שתיקת הארכיון" הוא סרט תיאורטי מאוד. אבל זהו גם סרט הפועל על הצופה באופן רגשי. קשה שלא להזדהות עם הניצולים היושבים בחשכת אולם הקולנוע, ספק משקיפים - ספק חיים מחדש את הזוועה שחוו כילדים; קשה שלא להזדעזע מהתמונות, הן האותנטיות והן המבוימות, הציניות, שהיכרות מוקדמת עם חלקן אינה - אחרי הכל - מייצרת חסינות; וקשה שלא לתהות על סיפורו של הצלם, שהדיון באמצעותו בדבר הגבולות האתיים של התיעוד, מתמזג עם אובדנו המוחלט של צלם אנוש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרזת "שתיקת הארכיון". "סרט לא גמור"
    היוצרת חרסונסקי. בין עבר להווה
    צילום: אלמנט צילום
    לאתר ההטבות
    מומלצים