אני סוף סוף מתלהב, אבל היא מבלבלת אותי
אנחנו עוד לא מכירים מספיק כדי שאדע באמת לזהות כל תזוזה בקול שלה. אפשר להרגיש שחלק מהשיחות שלנו ממש טובות, ואחריהן יש לי הרגשה טובה מאוד, אבל בחלקן כבר אפשר ממש להרגיש שמשהו מוזר קורה שם
יש לה פנים יפות עם עיניים חצי מלוכסנות ופס אחד צהוב ויפה בשיער. אני אוהב איך שהיא נוגעת בי, ובעיקר שהיא לא מתביישת להגיד לי איך היא אוהבת שנוגעים בה. היא לא גרה בתל אביב וגם לא רוצה לגור פה. בתוך 20 דקות היא גרמה לי לשמוע את עצמי מלפני שלוש שנים, כשרק עברתי לתל אביב. תחושות ישנות מתחילות לחזור, תחושות טובות. הימים עוברים, ואני פתאום נזכר שאפשר לעשות שיחת טלפון של יותר מחמש דקות, פשוט כי השיחה נעימה לי. מעניין אותי מה עבר עליה היום אפילו קצת יותר ממה שעבר עליי, ואני מרגיש באמת שמשהו טוב יכול לצאת מהסיפור הזה.
אחרי שיצאנו פעם ראשונה חזרתי הביתה, לחצתי בראש על "קובץ", "פתח מסמך חדש", בחרתי בדף חלק, והיתה לי הרגשה כמו של משחק כדורגל שכולם צועקים "חדש חדש חדש!". בזמן האחרון החיים היו במין ניוטרל שכזה, ועכשיו מתחילים מההתחלה. אם כבר עצרתי כדי להתחיל מההתחלה, עכשיו הזמן להתחיל ללחוץ על הדוושה עד למהירות המותרת, כמובן.
הכל הלך יותר טוב ממה שיכולתי לתכנן. זה הסימן שאפשר וכדאי להתחיל להילחץ. כשמתחיל להיות אכפת לי באמת ממישהי ואני רוצה שיהיה לה טוב, זה קצת מפחיד. זה הרגע שמתחילים לחשוב על זה שאולי לא כדאי שוב להיפתח ככה מול מישהו חדש, צריך לקחת את הדברים לאט ולראות איך הדברים יתפתחו. אבל מבחינתי לפחות, זה יותר קל להגיד מלעשות.
"אולי עכשיו זה לא זמן טוב?"
לפני כמה ימים כבר יכולתי להרגיש מהבוקר שמשהו קצת מוזר קורה בתקשורת בינינו. מובן שבאותו ערב הגיעה שיחת הטלפון. עמדתי ברחוב מחוץ לבית של חבר, ואחרי בערך ארבע דקות של שיחה על עבודה ועוד עניינים הגיע המשפט "אולי עכשיו זה לא זמן טוב? אולי כדאי שהכל יתחיל בנסיבות אחרות בשלב קצת מאוחר יותר כדי שהעניינים שקורים אצלי יסתדרו קודם. אולי כדאי לחכות קצת, כי רק לא מזמן יצאתי ממערכת יחסים עם אהבה גדולה?"
התשובה שלי היתה ספונטנית ואמיתית. לא התכוונתי לנסות לשנות את דעתה, אבל החלטתי שאני לא מנסה להתייפייף יותר. אמרתי לה מה אני באמת חושב. מהניסיון שלי, אין באמת חוקים בדברים האלה, שאם הכל הולך טוב וכיף לנו ביחד, אז מה יש לחשוב? סוף סוף אנחנו במקום שבו אנחנו מדברים גם על דברים קצת יותר רציניים מסתם ראיונות עבודה משעממים שכל אחד אומר כמה אחים יש לו ומה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
היא אמרה שהיא חושבת שהיא מתחילה להרגיש משהו, ובאותו רגע לא יכלתי להיות יותר שמח. כיף לי להתקשר אליה ולדבר איתה, ועוד יותר כיף לראות את השם שלה על הצג של הסלולרי ולדעת שהיא רוצה לספר לי משהו או סתם לשאול מה קורה.
עדיין מפריע לי שאני לא יכול לראות אותה מתי שאני רוצה. מאז אותה שיחה יצא לנו להיפגש בערך פעמיים. כמו שאמרתי קודם, היא גרה בעיר אחרת. אמנם בכלל לא רחוק מכאן, אבל היא לא רוצה שאני אבוא אליה, כי היא חזרה לגור עם ההורים לכמה חודשים והחליטה שהיא לא רוצה להרגיש שהחיים שלה שם אלא רק בהמתנה, עד שיהיה לה שוב מספיק כסף לעבור לדירה לבד.
מכיוון שהיא לא רוצה שאבוא אליה, אני צריך לחכות שהיא תבוא לתל אביב. פעם אחרונה שיצאנו היתה לפני כמה ימים, וזה גם היה עם עוד חברים, בגלל שהיא היתה צריכה לחזור הביתה ולקום לעבודה יום למחרת. אנחנו מדברים כל יום, אבל אנחנו עוד לא מכירים מספיק כדי שאדע באמת לזהות כל תזוזה בקול שלה. אפשר להרגיש שחלק מהשיחות שלנו ממש טובות, ואחריהן יש לי הרגשה טובה מאוד, אבל בחלקן כבר אפשר ממש להרגיש שמשהו מוזר קורה שם.
אם יש משהו שבאמת מחרמן אותי זאת אינטימיות. קשה לי להיות רחוק פיזית ונפשית ממישהי שאני רוצה.
לפני יומיים, אחרי שיחה שנגמרה מוזר, אמרתי לה "שום דבר לא בכוח. זה אמור להיות כיף מה שקורה בינינו, ואם את מרגישה שמשהו לא מסתדר, אז חבל להמשיך ככה". היא אמרה שסתם עבר עליה יום קשה, ומאז האמת היא שההרגשה מתהפכת כל הזמן.
אני באמת רוצה ואני מקווה שגם היא רוצה, ועדיין כל הזמן יש הרגשה מבלבלת. עבודה, לימודים ועוד תירוצים ועניינים שונים כל הזמן מפריעים בין לבין. האמת היא שהצלחת לבלבל אותי. אולי תבואי אליי ותעזרי לי קצת?
לפנייה לכתב/ת 
