שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    את מי עוד נחרים?

    הצעת החוק, אם תעבור, תוכל לפעול באופן תיאורטי נגד כל מי שנמנע משיתוף פעולה אקטיבי עם מדיניות הכיבוש. אמנים שיסרבו להופיע בשטחים הכבושים, ארגון שיפרסם מפות של התנחלויות - צפויים לקנסות כבדים

    בתום דיון הזוי וצפוי כאחד, אישרה ועדת החוקה של הכנסת להעביר לקריאה ראשונה הצעת חוק שהוגשה מטעם 25 חברי כנסת לאיסור הטלת חרם על מדינת ישראל. למעשה, הצעת החוק מרחיקה לכת עוד הרבה יותר, ומבקשת לאסור ייזום, עידוד, אספקת מידע או מתן סיוע "לחרם המוטל על אדם מחמת קשריו עם מדינת ישראל או אזור הנמצא בשליטת מדינת ישראל".

     

    הצעת החוק לא מגדירה מה נכלל תחת מושג החרם, כך שתיאורטית החוק, אם יעבור, יוכל לפעול נגד כל מי שנמנע משיתוף פעולה אקטיבי עם מדיניות הכיבוש. אמנים שיסרבו להופיע בשטחים הכבושים, ארגון שיפרסם מפות של התנחלויות, או אפילו גולש שיכתוב טוקבק אוהד לקמפיין להחרמת תוצרת השטחים - צפויים על פי לשון החוק לקנסות כבדים, היכולים להגיע עד 150 אלף שקלים - אשר אם לא ישולמו, עלולים לגרור מאסר בפועל.

     

    זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שהכיבוש הישראלי ישתחרר סופית מהעכבות ומפירורי הבושה האחרונים ויתחיל לרדוף, בגלוי ובגאון, את המתנגדים לו. חרדים מפני רוחות השינוי והשחרור המנשבות בעורפם, מבקשים חברי הכנסת החתומים על הצעת החוק (וביניהם, אוי לבושה, יושבת ראש הכנסת לשעבר דליה איציק) לרתום את הזרוע המחוקקת למסע רדיפה פוליטי משולח רסן. אלא שהלהט המשיחי-כמעט לרדוף את עוכרי ישראל מסמא את עיניהם מלראות במי ובמה הם פוגעים באמת.

     

    ראשית, חברי הכנסת הנכבדים שוכחים - או מבקשים להשכיח - כי החרם והמאבק הכלכלי-תרבותי הם החלופה למאבק האלים שצלקותיו, אך מלפני פחות מעשור, טרם הגלידו בשני הצדדים. בהנחה שהפלסטינים לא מתכוונים להניח למאבק נגד הכיבוש ולזמר את "שתי גדול לירדן" בקרוב, כמעט ועולה החשד כי על-ידי חסימת אפיקי המאבק האזרחי נגד הכיבוש, מבקשים חברי הכנסת להסיט את המאבק הפלסטיני בחזרה לפסים אלימים כדי שאפשר יהיה "להסיר את הכפפות" ולטפל בהם כפי שהיו רוצים.

     

    שנית, ראוי להעיר לחברי הכנסת הנמרצים כי הכללת מדינת ישראל הריבונית בסל אחד עם "אזור הנמצא בשליטת מדינת ישראל", קרי ההתנחלויות, שומטת את הקרקע גם מתחת ללגיטימיות של ישראל בגבולות הקו הירוק ומחזקת, למרבה האירוניה, את הטענה כי מבחינה מוסרית אין הבדל בין גבולות 48' לבין גבולות 67'. חאלד משעל לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר.

     

    לא רואים את סוף הכיבוש

    ואולם חשוב להדגיש כי שנויה במחלוקת ככל שתהיה, גם התמיכה בחרם אזרחי כולל על מדינת ישראל - ולא רק בגבולות השטחים הכבושים - היא עמדה לגיטימית בנסיבות של כיבוש מתמשך ומעמיק. אחרי 43 שנים, אפשר לקבוע בוודאות כי מדינת ישראל איננה מתכוונת לסיים את הכיבוש כתוצאה מהפנמת העוול המוסרי הכרוך בה; למעשה, כל עוד הכיבוש משתלם לישראל - על-ידי ניצול משאבי הטבע, השוק הפלסטיני השבוי, כוח העבודה הזול בשטחים וכיוצא בזה - אין לה כל אינטרס ממשי לפעול לסיומו. אי-לכך יש היגיון לא קטן בתפיסה הגורסת כי רק כאשר הכיבוש יפסיק להשתלם לאזרח מן השורה, יהיה סיכוי אמיתי לחסלו.

     

    אין ספק כי עמדות מעין אלה מקוממות ומרתיחות את דמם של ישראלים רבים. מן הסתם, של רוב הישראלים. אך מי שמהדהד
    בראשו ולו זיכרון קלוש של שיעורי האזרחות מבין, כי זעמו של הרוב לא יכול להיות עילה להשתקת צו מצפונו וקולו של המיעוט.

     

    ברוח החקיקה האנטי-דמוקרטית המקודמת חדשות לבקרים בכנסת, בתוך זמן לא רב כתיבת מאמרים כגון אלה עלולה לשלח את כותביהם למאסר, ועל כן יש לומר את הדברים בקול גדול ביום שלפני. אך בהשראת התמורות המתחוללות באזור אפשר גם להבטיח לחברי הכנסת הנכבדים - לא נשתוק, ונמשיך לפעול על-פי צו מצפוננו גם ביום שאחרי.

     

    אורלי נוי, חברת הנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ועדת החוקה של הכנסת. ארכיון
    צילום: נועם מושקוביץ
    מומלצים