תעודת בגרות לספרות העברית

חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר שהוכרזו השבוע הם ספרים שונים מאוד זה מזה: "ורד הלבנון" של לאה איני הוא סיפור על יחסים בין אנשים צעירים, חייל וחיילת, בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "גוף שני יחיד" של סייד קשוע מוקדש לחייהם הבורגניים הנוחים של זוג צעירים ערבים משכילים, "תש"ח" של קניוק הוא ממואר מטלטל של אדם שנשמתו עדיין תקועה במלחמה ההיא, "הביתה" של אסף ענברי הוא רומן עם גיבור ראשי לא שגרתי - קיבוץ ותומס וסאשה, גיבורי "אנשים טובים" של ניר ברעם, מתנהלים במקביל בגרמניה ורוסיה בשנים 1938-1941.

יורם קניוק. ממואר מטלטל (צילום: עופר עמרם) 

השונות היא עדות לגיוון מבורך, גם בעשייה הספרותית וגם בטעמם של השופטים. אבל יש בספרים האלה משהו משותף, חשוב יותר מעלילותיהם או אפילו מזהותו של הספר שיזכה בפרס בסופו של דבר. אחרי עונה ארוכה מדי בספרות העברית, בה נדמה היה שכמעט כל מה שנכתב כאן הוא בחור-פוגש-בחורה ושניהם מנהלים זוגיות דכאונית (או לפחות עגמומית) במיקרוקוסמוס זעיר להדהים, בכל חמשת הספרים האלה הגיבורים נטועים היטב בזמנם ובמקומם.

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

הספרים שואלים שאלות גדולות על מלחמה וזהות לאומית וכיצד אלה מעצבות את הזהות האישית, על מצפון ומוסר והתחזות ומהות ה"אני" בזמנים קשים, על עשירים ועניים ובני תרבויות שונות, על תהליכים חברתיים שראשיתם בחזון אופטימי וסופם בדעיכה כאובה. כמה טוב לראות חמישיה כזאת: נדמה לי שזו אחת הפעמים הראשונות שהבחירה במועמדים הסופיים היא לא רק מיזם שנתי של מפע הפיס, אלא גם תעודת בגרות מרשימה לספרות העברית.

והגיתם בם

משרד החינוך יחייב תלמידים בבתי הספר התיכוניים ללמוד חמישה שירים בעל פה, כך נודע היום (ה'), וכבר כמה רוחות מרדניות סוערות, ויש מחייבים ושוללים בתואנה שהלימוד על פה הוא רק תירוץ למורים לא להרביץ תורה, ושינון הוא טכניקה נושנה ועבשה ללימוד. זה נכון, היא קיימת מאז הציווי "והגית בו" לפחות, אבל מה רע בה?

ביאליק. "הכניסיני" כנכס לעצמך (צילום רפרודוקציה: זולטן קלוגר, לע"מ) 

כשהתוצאה של השינון היא היכרות אמיתית עם טקסטים משובחים, היכרות אינטימית עם כל מילה, אפשר להמשיך לשנוא אותם - אבל אפשר גם להתאהב בעצם האפשרות להכיר כך יצירה (קצרה. אל דאגה, משרד החינוך מתכוון ל"הכניסיני תחת כנפך" ו"לבי במזרח" בתור התחלה) ולנכס אותה לעצמך: היא שלך כל עוד זכרונך נוצר אותה.

אי אפשר לקחת אותה ממך, והיא נכס תרבותי בדיוק כמו לוח הכפל ודרשת הבר מצווה ומילים לשירים של אייל גולן או שלמה ארצי: חלק מן ההגדרה העצמית של אדם חושב, חלק מהיותו בן תרבות, אפילו אם פיסת התרבות הזאת נכפתה עליו.

לשיר במקום לירות

חברי ועדת החקיקה, שרים נכבדים - תמשיכו כך. הלב מתרחב והנפש הומה

בגאווה כשאתם דנים (שוב) בהצעת חוק שתמנע מאמנים להופיע באירועי תרבות שנהנים מתמיכה ציבורית אם האמנים האלה לא שירתו בצה"ל. למה לא שירות, לא חשוב. לא משנה שכולם עד אחד זכו לפטורים חוקיים מצה"ל, אחרת היו יושבים בכלא ולא מופיעים ברבים. לא חשוב אם מבחינה נפשית יכלו או לא יכלו לשרת, כי הרי בעולם שמחוץ להיכל שלכם, שאתם לא ממש מודעים לקיומו, יש אנשים שלא מסוגלים לירות אבל כן מסוגלים לשיר, ועל כך הם צריכים להיענש, זה ברור: ובכלל לא חשוב שהיד שתחתום על הצעת החוק הזאת גם תמשיך לאשר לאברכי משי ללמוד תורה במקום לשרת בצבא ועוד תשלם להם כסף מדי חודש בחודשו.

ח"כ משה מטלון, מיוזמי החוק. מוטב לצאת פטריוטים (צילום: אריאל בשור)

הראש שהגה את רעיון העוועים לא מוטרד לרגע מחסרונו של חוק שירות אזרחי אלטרנטיבי בישראל, שיאפשר להשוות את מצב תרומתם של כל האזרחים למדינתם - אבל מפיל אתכם מן הכסא שלכם, בהתנגדות מסיבית של המפלגות הדתיות. באמת לא חשוב, כל עוד אפשר להתעמר בכמה פרילאנסרים שחיים מאהבתו הגחמנית של הקהל ולצאת פטריוטים גדולים, כאלה שאפילו הספרטנים העתיקים והאיראנים החדשים היו נורא, נורא גאים בהם.