שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלדה לקיבוץ עזוב
    ספרה המצוין של יעל נאמן על הקיבוץ, "היינו העתיד", כולל זיכרונות עוצמתיים, כגון אפיקורסות מופגנת שכללה ציד חזירי בר ביום כיפור וצלייתם על האש. למרות המפעל הקיבוצי שנכשל, היא מצליחה ללכוד בספרה הראשון את רגעי הכאב, האירוניה והקסם
    קינת התפכחות וקינת געגועים מוליכות את ספרה של יעל נאמן "היינו העתיד", המביא את הסיפור המפואר והבעייתי של הקיבוץ הישראלי, בגירסת השומר הצעיר שלו. היופי והמקוריות של הסיפור בהחלט קשורים לנימה המקוננת הזו, אבל זו גם אחראית לאובססיביות היתרה שלו, כי נאמן נראית איכשהו כלואה עדיין לגמרי בתוך העניין ובתוך ההתחשבנות. כאילו לא יצאה מעולם מהקיבוץ, גם אם תפסה ממנו מרחק.

     

     

    חשבון הנפש הוא במידה מסוימת של כולנו. אין ספק כי הסקירות הרבות להן זכה הספר והתברגותו המהירה בטבלת רבי המכר קשורות לא רק לכשרון הכתיבה של נאמן, אלא גם לנושא הטעון שלא גמר להתפענח.


    סיפור הקיבוץ שטרם התפענח (עטיפת הספר)

     

    "היינו העתיד" - כלומר, אנחנו ילדי הקיבוץ (יחיעם בגליל, במקרה זה) שניסה למחוק את העבר היהודי-האמונתי ואת הקשר הורים-ילדים בדגם הישן שלו ולבנות באמצעותנו אדם חדש, עתידי. ו"היינו" בלשון רבים, כי הספר כולו כתוב בלשון רבים. הרי אנטי-אינדיבידואליות היתה חלק מהעניין. ו"היינו" בלשון עבר - כי העניין נכשל. "את מיתוס בריאת העולם החדש שלנו, הניסוי שלא הצליח, סיפרנו כל הזמן אחד לשני, גם אחרי שעזבנו".

     

    אבל "היינו העתיד" הוא גם הגעגוע לרגעי השמחה והחופש בטבע הקיבוצי ובחברת הילדים של אז, כשהעתיד היה לפנינו: "לפעמים היינו קופאים לשנייה באוויר מרוב אושר, דואים. הדאייה התרחשה פתאום, תוך כדי תנועה. דאינו בכל יום בעשר וחצי בבוקר, כשרצנו למגרש הכדורגל בדרך הקיצור אחרי שגמרנו לעבוד. דאינו... כשנסענו במכוניות המרוץ שבנו זהר ועמרם בכיתה ה'".

     

    דוסים בלי אלוהים

    ההתחשבנות הנוקבת עם האידיאלוגיה הקיבוצית ההיא, כוללת אינפורמציות מרתקות, הממחישות למשל עד כמה היו קיבוצי השומר הצעיר תמונת ראי של הדתיות האורתודוכסית שבה בעטו. לכאורה, הם התנערו מהיהדות

    הרבנית הגלותית ובהזדמנות מרקסיסטית זו התנערו גם מאלוהים וגם מהתנ"ך: "אלוהים לא רק שלא היה קיים אצלנו בשומר הצעיר, אלא הוא היה אסור", מזכירה נאמן, וגם "המתים נקברו… בלי שום אזכור מהתנ"ך האסור". בימי כיפור הם צדו חזירי בר וצלו אותם על מדורות, אחרי שגמרו לעבוד, כרגיל ובהפגנתיות.

     

    ועם זאת, ההוויה הנפשית והחברתית בקיבוצים הייתה דוסית לגמרי: חיי היומיום וימי החג היו אחידים בכל הקהילות והוכתבו מלמעלה בפירוט תקנוני מוקפד. הנוקשות ההלכתית (אמנם הלכות אחרות), ההסתגרות הקיצונית (תוך קריאה לאחוות עמים), הניתוק מהתרבות העירונית ואפילו מקיבוצים מזרם אחר (הילדים לא ביקרו מעולם בקיבוץ כברי השכן), הנזיריות, הקבוצתיות שבלעה את הפרט - כל אלה היו חלק מהדת החדשה, הלא היא "דת העבודה". "כולם ידעו שעבודה חשובה מלימודים, חשובה יותר מכל דבר… אנחנו ניתנים להחלפה, היא לא".

     

    כמובן, גם הגדולה הבלתי מעורערת של הקיבוצים קשורה באותה דת עבודה, באותו צבא של בוני הארץ ומפריחיה. וכמה חבל שהמעשה הציוני הזה חבר אצלם להתנגדות הדוקטרינרית לתנ"ך (בשירו המבריק "הקלריקל הקטן" ב"טור השביעי", לעג כזכור אלתרמן לקיבוצניקים הנבהלים משאלות טבעיות של ילד על אלוהים), התנגדות שהיתה אחד משורשי החומרנות והאנטי-רוחניות שהשתלטה במידה רבה על הרוח הקיבוצית. כי אין באמת ציונות בלי תנ"ך.

     

    בניגוד לדת הרבנית-הלכתית שפיתחה את הצד האינטלקטואלי - הדת הקיבוצית היתה כמעט אנטי-אינטלקטואלית (למרות הנטייה המוכרת להרבות בדיונים). כישרונותיה היו אחרים, קשורים יותר לתבונת כפיים, ותענוגותיה היו אחרים, כפי שמדגימה נאמן באמצעות כמה דמויות מופלאות: למשל דב פ', שהעיד כי, "השנים הראשונות של הקמת ענף הבננות... היו המאושרות בחייו. בלילות הוא חיכה לבקרים שיבואו". ולמשל יואש, הגנן הפלאי, ש"כאילו הבין, כמו בהאיי שרק מתחזה לקיבוצניק, שיש כאן דת שלמה מאחורי החרובים, הדשאים והרקפות".

     

    אלה לא היו רק יואש ודב. הטבע בכלל והחקלאות בפרט הקסימו את כל הקיבוצניקים: "כולנו עקבנו אחרי יבולי השדות במתח, כמו שעוקבים אחרי דרמה המתרחשת מול העיניים. שיאים בעבודה ובחקלאות היו הפיצוי היחיד האפשרי... התגמול היה מתוק מכל חומר, מתוק כמו אמנות, כמו עשייה, כמו פרס אמיתי על עשייה, כמו יבול, כמו אנונה וכמו בננה שנקטפו ישר מהעצים". הטבלה החקלאית לא משקרת.

     

    כל הסיפורים הפרטיים בספר, הצבעוניים או העצובים, נושאים על גבם את המהלך הגדול: ההורים שהשליכו לפח את עבודת היצירה שהביא להם הילד בשעת הביקור היומית (שעה וחמישים בדיוק) הם גם מייצגי השיטה שניכרה בין ההורים לילדיהם ("התנהלנו בשני יקומים נפרדים") ושראתה במשפחתיות עניין בורגני נקלה.

     

    אלה גם ההורים שליבם יישבר כעבור שנים כשמחצית מהבנים יעזבו לקיבוצים אחרים ובעיקר לעיר ("הם הסתובבו בתוך חייהם העכשוויים כהורים שכולים"), והם עצמם ייוותרו במקרים רבים כזקנים אין חפץ, סובלים ממחסור, בני הדור שקידש את הצעירוּת בימים ההם, כש"אנשים זקנים היו מראה נדיר בקיבוצינו הצעירים-לעד".

     

    לא רק עירקית

    "היינו העתיד" מזכיר לנו גם את הדבקות הנהדרת שהיתה פעם בעברית, כשמייסדי הקיבוץ יוצאי הונגריה "סכרו את ההונגרית בליבם" והקפידו לקרוא ולדבר רק עברית. כן, לא רק המרוקאית והעירקית המזרחיות - כל שפה שאיננה עברית זולזלה ובוטלה בימים ההם – חוץ ממה שהוטמע באופן טבעי אל תוך העברית משלל לשונות הגלות. נדרשו לנו כמה עשרות שנים של הוראה גרועה בבתי הספר כדי לקלקל את אהבת וידיעת העברית ההיא.

     

    ואפרופו מערכת החינוך: אין ספק שרוב תלמידי 'המוסד החינוכי' בקיבוץ, המתוארים בספרה של נאמן, היו מוגדרים היום כמופרעי קשב ולקויי למידה ברמה יוצאת דופן - למרות שבקיבוצים דווקא הקפידו לקחת להוראה את המשכילים ביותר. שוב ושוב מספרת נאמן: "המשפטים של המורים היו מתפרקים באוויר, החוט נקרע, ואנחנו שהינו במקומות אחרים... כל מה שלמדנו שכחנו. לא יכולנו להתרכז".

     

    ברור שלא היתה שום "לקות לימודית" אצל ילדי הקיבוצים. אצלם פשוט העבודה נחשבה יותר מהלימודים, כאמור, וציונים לא היו, לכן הם התנתקו בקלות ובלי אשמה מול חומר משעמם במתמטיקה או באנגלית, או מול התנ"ך והספרות מוכי האקדמיזציה (בזמנם הפנוי, מספרת נאמן, הם דווקא הרבו לכתוב מכתבים ולקרוא ספרים).

      

    בסגירת מעגל אירונית, הקיבוצים שהוקמו בידי עירוניים אשר התנתקו מעברם הבורגני, החזיקו מעמד
    רק עד דור ילידי הקיבוץ, ילדי הניסוי החברתי, שהתבגרו והלכו לאיבוד ("פתאום פחדנו שאין לחיים משמעות"). אלה נשאו עיניהם חזרה אל הפתיחות העירונית ואל הבורגנות ואל הפרטיות, עד שהפריטו את הקיבוציות במידה זו ואחרת.

     

    כן, איכשהו זה לא עבד, מסכמת האוהבת הנכזבת נאמן: "סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה, שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים... איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם... אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל ליבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי… לא הצלחנו לרָצות את השיטה, שהיתה לכאורה אילמת ועדינה, לא ביקשה לעצמה דבר... 'כל אחד לפי יכולתו'. אבל מי יודע מהי באמת מידת היכולת... הרגשנו אשמים."

     

    ובכל זאת, אחרי המלאכותיות הנפשית שנכשלה ואחרי התיקונים שתיקנה המציאות ואחרי המהלך הציוני הגדול, נותרו הקיבוצים גם היום כדגם חיים בעל קסם. כולל קסמי המתנדבות והמתנדבים, שממשיכים להגיע, כי הקיבוץ עדיין אומר להם משהו שאי אפשר למצוא במקום אחר. מבחינה זו, יעל נאמן אולי מנציחה בספרה המצוין (גם אם איננו רומן) לא רק את העבר אלא גם את העתיד.

     

    "היינו העתיד" מאת יעל נאמן, הוצאת אחוזת בית, 216 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים