שתף קטע נבחר

בחזרה לעתיד

"היינו העתיד" הוא יצירה חריגה בנוף הספרות המקומית: רומן אוטוביוגרפי המשלב בתוכו מבט מרתק על תולדות קיבוץ יחיעם. על ילדות בעולם אידיאולוגי שמתפרק בהדרגה. קטע מהספר

יעל נאמן, בת לאחת ממשפחות המייסדים של יחיעם, מתארת ברומן הביכורים שלה, "היינו העתיד", את החיים המוזרים והבלתי רגילים של ילדי הקיבוץ, אלה שכל כך קשה לספר עליהם למישהו מבחוץ. עולם הקיבוץ האוטוביוגרפי של המחברת מתואר באור ביקורתי, רווי הומור וללא מסכות. יעל נאמן (1960) נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם וחיה מגיל 20 בתל-אביב. למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וכיום היא עורכת ספרים וכותבת.

 

 

קטע מתוך הפרק ראשון

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלנו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים. מהרגע שהשתחררנו מבית החולים לא ניסו להפריד בינינו. אדרבא, חיברו, הדביקו, הלחימו. אבל הלחמת הביחד לא היתה העיקר, גם אם לפעמים נדמה שזה העיקר, כשאנשים מספרים על ילדותם בקיבוץ. זה היה רק פועל יוצא של הניסוי בסוציאליזם (החלטה על הלינה המשותפת התקבלה ב־1918, וחלה על כל הקיבוצים, למעט כמה קיבוצים ותיקים - דגניה א', דגניה ב' ועין חרוד - שהתנגדו לה. ויתרו להם. דגניה היו שם קודם, עוד לפני השיטה והתקנונים).


"דיברנו ברבים. כך נולדנו" (עטיפת הספר)

 

הכוונה לא היתה להלחים, אלא דווקא להפריד, להפריד את הילדים מכובדם המעיק של ההורים, מפינוקיהם ומרצונותיהם הנכפים על הילדים עם חלב האם ואמביציות האב. להפריד ולגונן על הילדים מהבורגנות הטבועה במשפחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, וממנו יצמח כעוף החול עולם אחר, צודק ושוויוני. זאת היתה הכוונה המוצהרת והתקווה לילד החדש שיצמח לאדם חדש. דברי הכיסופים של חלק מילדי הקיבוץ למשפחה שלא היתה להם, הם כיסופים לרעיון שאין ולא היה לנו שום מושג עליו, כמו כיסופי היהודים בגולה לירושלים, נניח.

 

כשהייתי בכיתה ב' ראיתי בפעם הראשונה מבוגר בפיג'מה. זה היה אבא שלי, שנרדם בזמן המשמרת של אחר הצהריים. באנו לחדריהם יום־יום מחמש וחצי עד שבע ועשרים בערב, למשך שעה וחמישים דקות (עד כיתה ז', ואז גורשנו למוסד בעברון). באותו יום בחמש וחצי נכנסתי לחדרם בלי לדפוק על הדלת (לא דפקנו על הדלתות בשום מקום, וגם דלתותינו שלנו היו פתוחות תדיר, הרי אין מה להסתיר, עשרים וארבע שעות ביממה, והבתים הם רכוש של כולנו ולא מאחז בורגני שיש לשמר ולבצר), והוא ישן במיטה בפיג'מה.

 

רצתי החוצה, הלומת דופק, וצעקתי שאבא שלי מת. הוא מת. מישהו ראה אותי על המדרכה וניגש בחשש לבדוק. צבי נ' לא מת, צבי ישן. כך נראים מבוגרים ישנים: מוטלים בשקט על מיטותיהם, פניהם לקיר, גבם אלינו, לבושים פיג'מה ענקית ומכוסים בשמיכת פיקה.

 

סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה, שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה. איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו. אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל לבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי. את השיטה שלנו אי־אפשר היה לרַצות. יראנו מפניה, ידענו שלעולם לא נשיגה. עבדנו אותה יומם וליל, הוותיקים (הורינו) במאות ימי החופשה שצברו להם, פרי עבודתם הבלתי נפסקת. ואנחנו בשדה, בחדר האוכל, בבית הילדים. בכל מקום.

 

לא ידענו כלום על חיי מבוגרים, לא על ערותם ולא על שנתם. המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו. נענו אלה מול אלה כמו שתי שורות הרוקדים שהתקרבו והתרחקו אחת מהשנייה בצעדים מדודים בריקודי השורות בערבי שישי בחדר האוכל. אנחנו בשמותינו הקבוצתיים־פרחוניים: "נרקיס", "כלנית", "חצב". הם בשמותיהם הקבוצתיים, שמות הגרעינים המגשימים: "אחד במאי", "סטאלין", "ניר", "עמלים". אנחנו בשמותינו הפרטיים הרעננים מטל ומטר: יעל, מיכל, תמר, רונן. הם בשמותיהם שזה עתה עוברתו מהונגרית: מפרדי לצבי, מאגי לנעמי, מלאצי ליצחק.

 

חיינו ביקומים מקבילים, אנחנו בחברת הילדים, הורינו בוותיקים. נענו בגושים גדולים, כמו להקות כנף, כמו

עדרי זברות, תמיד בשתי קבוצות גדולות. למפגשים היומיים בחמש וחצי הלכנו כל הילדים ביחד, מלווים זה את זה לבתי ההורים הביולוגיים, ואחרי שעה וחמישים דקות, בשבע ועשרים, צעדנו בחזרה, על אותם שבילים, עם ההורים המחזירים אותנו לבתי הילדים. ארוחת הערב שלנו היתה בבית הילדים. שלהם בחדר האוכל.

 

בלילות חלמנו על גיבורי אריך קסטנר שהמטפלת סיפרה לנו עליהם מתשע עד תשע ועשרים בערב במסדרון, יושבת ומקריאה, רק קולה נשמע, אנחנו במיטות. נוריקו סאן, הילדה מיפן, היתה בדיוק בגילנו. לפעמים היו חלומותינו מסוכסכים. סיפורים מפחידים שסופרו נותרו תלויים מעלינו כמו ענן שחור. המטפלת אמרה לילה טוב והלכה, סגרה אחריה את הדלת, ואנחנו ערים. מבוהלים. כאילו סיכת דם המכבים שענדנו בחג, סיכה שאהבנו בכל מאודנו, חדרה את החולצות הלבנות שלבשנו בחגים, וננעצה בעורנו.

 

וחיכינו שיהיה אור, שנוכל לרוץ בחוץ. לברוח משיעורים תמיד מותר, כמו במדינות נאורות שבהן לא שופטים אסירים שברחו מהכלא, כי טבעו של האדם לנסות לברוח מהכלא, להיות חופשי. בברֵכת האגירה שלנו שטנו על קרשים באמצע הלימודים. לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות.

 

"היינו העתיד" מאת יעל נאמן,"אחוזת בית" - סדרת מקור. 216 עמ' 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נאמן. דוח נוקב על הילדות בקיבוץ
צילום: לירז פרנק
לאתר ההטבות
מומלצים