היא נשואה לאיש כבד שמשאיר אותה לבד
אני זוכרת אותה מחייכת, כשהיינו הולכות לרקוד כל הלילה. היינו חוזרות הביתה מותשות והיא היתה נשארת, היא לא אהבה לישון לבד בגלל הבדידות. היום היא נשואה לזה שעוזב אותה כל יום מחדש, והיא בוכה לו בטלפון בהפסקות הסיגריה שלה מהעבודה
גמרתי לקחת את כל הסמים והאלכוהול שהיה לעיר הזאת להציע והלכתי לשמוע מה יש לפסיכופוב שלי להגיד על זה. הוא לא אמר הרבה. הוא רק דיבר על זה שאני ממגרת את האושר שלי במו ידיי. הוא לא הסכים להסביר לי מה זה ממגרת. הרגשתי אצלו כמו דפנה אז, כשהיא בכתה ואחר כך מחאה כפיים בשמחה כשאני ושירלי צחקנו.
סימנים כאלה, של גיל המעבר מעוררים אצלי חתיכות של זכרונות שאני לא מצליחה להבין בשביל מה הם טובים עכשיו. ואם אני כן מצליחה להיזכר בהם לגמרי, אני מתמלאת בושה.
הטרנד החדש של אנשים היום הוא להסיר חברים מרשימת הפיכסבוק המפוארת שלהם. הם מדברים על זה בארוחות הערב המבולגנות שלהם, איך יש להם 160 אנשים ברשימה וגם זה יותר מדי. אחר כך הם מסתכלים על התצלומים הלא ברורים על הקירות שלהם ורווים נחת מהתמונות המשפחתיות המשקפות שמחה עילאית על המדפים שלהם, והפנים שלהם נהיות רציניות כשהם מספרים בהחלטיות איך הם לא מאשרים כל אחד.
בניגוד לסוג הזה של חשיבות עצמית, יש אשה אחת, שאין לה לאן לברוח, חוץ מאל חלומות קטנים וחמודים שעושים לה טוב, שמספרת בעליזות שהיא דווקא מאשרת את כולם. היא נראית כאילו היא יושבת בשמש על גדות נהר לא ממש מעופש, קצת מטושטשת.
דפנה ואני היינו הולכות לרקוד כל הלילה. היינו חוזרות הביתה מותשות, עולות במדרגות והיא היתה נשארת לישון. הבית שלה היה במקום אחר. זה היה מתוך בחירה, היא לא אהבה לישון לבד, בגלל הבדידות. בבוקר היינו נופלות מרוקנות אצל מומחים לעיסוי שוודי או הוליסטי או חרטטני. הם אמרו שאנחנו יפות. למחרת היינו הולכות שוב לרקוד ואחר כך לסדר את הציפורניים. ביקשנו שיעשו אותן רכות ונעימות. הרגשנו נעים. מחויכות. נזרקות.
מי אמר שלא כיף להיסחף.
למה הם מתעקשים להישאר במקום שמאמלל אותם?
דפנה נשואה היום לאיש אחד כבד, שעוזב אותה לבד בבית במשך ערבים שלמים. היא בוכה לו בטלפון כל יום בהפסקות הסיגריה שלה בעבודה. כל היום היא בהפסקות סיגריה. בסוף בעבודה שמו לזה סוף ושלחו אותה להפסקה אחת ממושכת ללא הגבלת זמן.
היא בסך הכל רצתה חיבוק. היא בדקה איך זה אצלי ואישרתי לה שאצלי אין דברים כאלה. בייב ואני ביחד כל ערב, כל הערב. כמעט. ואנחנו מקפידים להתחבק לפחות פעם בשעתיים. בשאר הזמן אנחנו בשקט, כל אחד בשקט שלו.
אין לנו סודות בתוכנו. אנחנו מספרים הכל. אנחנו האור אחד של השנייה. מחזיקים ידיים ברחוב, בלי בושה. אין לנו סימני שאלה בסוף המשפטים שלנו. אנחנו לא רוצים ללכת לאף מקום שאחד מאיתנו לא נמצא בו.
סיפרתי את כל זה לדפנה והיא בכתה הרבה.
לא הצלחתי להבין למה היא מתעקשת להישאר עם האיש הכבד הזה שלה. אפילו שיש לו צבע עור יפה, אז מה. צבע עור זה כלום. מה לעזאזל יעזור לה לצעוק עליו שהוא עוזב אותה בלילות לבד כמו כלבה, אם העובדה הקרה, הברורה והחד משמעית היא שהוא לא רוצה להישאר לידה.
לא הצלחתי להבין למה הוא ממשיך ללכת בלילות למקומות אחרים, במקום פשוט להישאר במקום אחד רחוק ממנה. אם כל מה שכל אחד מהם מבקש זה קצת שקט וקצת אור שייכנס להם לחיים, למה הם מתעקשים להישאר במקום שמאמלל אותם?
לבד זה לא תמיד רע. ביחד זה לא תמיד טוב.
מסתבר.
לפנייה לכתב/ת 
