שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוסי יובל
    התבלין של אעבלין: חיה ותן לחיות
    במועצה המקומית אעבלין שבצפון, חיים זה לצד זה נוצרים ומוסלמים בשלום: הרמקולים של המסגד מופנים לשכונות המוסלמיות, נוצריה תושבת המקום הוכרזה קדושה ע"י האפיפיור ומוסלמיות פוגשות ביהודיות בזמן ג'וגינג באזור. דו-קיום במיטבו
    • מספר תושבים: כ-12 אלף תושבים

    • צפיפות: כ-1,000 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
    • מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית
    • גישה: ממוקמת עשרה ק"מ ממזרח לקריות. בכביש מספר 70 ממשיכים צפונה אחרי צומת סומך ופונים ימינה לכביש 781.
    • טריויה: העדה הנוצרית הגדולה בישראל היא היוונית-קתולית (כמעט אוקסימורון). הכנסייה היוונית-קתולית (המכונה גם מלכיתית) כפופה לוותיקן, אך משמרת את מנהגי הליטורגיה של המזרח. היא פרשה מתוך הכנסייה היוונית אורתודוכסית שהינה השנייה בגודלה.

     

    כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.


     

    "בקיץ, הגפן שמעליכם הופכת ירוקה וכל הכפר יושב אצלנו בחצר ונהנה מהצל שלה", מספר בגאווה אסעד דאוד, דור שמיני באעבלין. החלום שלו הוא להקים בכפר מסלול תיירותי שיציג את מה שנשאר מהגרעין הקדום שלו. באחד מימי שישי האחרונים, הוא הוביל אותי ואת נמרוד לוז לסיור בתוך החלום הזה.

     

    אסעד ונמרוד הם תלמיד ומורה. אסעד הוא אדריכל בוגר הטכניון שהחל לפני שנתיים תואר בשימור במכללת הגליל המערבי, משום שלדבריו האדריכלות היחידה בגליל כיום עוסקת בשיפוץ מטבחים, ואילו נמרוד הוא סוציולוג וגיאוגרף, ומרצה במכללה.

     

    המורה מדבר בלהט על ובר ומארקס ושואל שאלות כמו: איך ה"אני הפרטי" יכול להשפיע על החברה, ואילו התלמיד שואל שאלות כמו איך מתקנים את הטיח בכנסייה המקומית, כך שיפסיק סופסוף להתקלף? ביחד הם יוצרים זוג משעשע, משוכנעים כל אחד שהשני הוא הרומנטיקן מביניהם ושהוא עצמו פרגמטיסט. פגשנו את אסעד בכניסה לכפר. "אני אוהב את הישן. אתה רואה באיזה רכב אני נוסע", הוא גילה לי מיד והחווה בידו לעבר סובארו 88 שחנתה בסמוך. "אני מקווה שהיא תחזיק מעמד עד סוף התואר", הוסיף בחיוך צנוע. אך הסוף עוד היה רחוק באותה שעה, וכדי לסייר בכפר צריך היה להתניע. נמרוד שלף כבלים. אחד אפס לרומנטיקן, כלומר לפרגמטיסט.


    החצר של משפחת דאוד. אעבלין (צילומים: יוסי יובל)

     

    בית הבד שפעל לפני 49 ועדיין עומד שלם

    טיפסנו במעלה הגבעה עד לבית המשפחה הניצב על אחת הפסגות הגבוהות בגרעין הקדום של אעבלין. התיישבנו על כוסות של לימונדה תחת עלי האביב הראשונים של אחת הגפנים האחרונות באעבלין. דגי הזהב השמנים בבריכה הקטנה, שבנה אסעד בחצר היפה, עלו מדי פעם להביט בנו בסקרנות. "בואו נתחיל את הסיור", הוא הציע אחרי שחיסלנו את הלימונדה והוביל אותנו אל הראשון מבין שורה של פלאים שעמדו להיחשף בפנינו באותו היום.

     

    הוא הסיט בריח גדול והכניס אותנו אל תוך חדר אפל שריח זיתים עומד בו. "זה בית הבד היחיד בארץ שפעל לפני 49 ועדיין עומד שלם", הכריז. אבן גרניט עגולה לריסוק הזיתים, מתקן סחיטה צרפתי, צנטריפוגה להפרדת השמן והכל מנוהל על ידי מנוע דיזל "רובסון" בריטי עם 17 כוחות סוס, יליד המהפכה התעשייתית.

     

    משפחת דאוד הפעילה את בית הבד עד שנת 92, אבל הפסיקה מחוסר רווחיות. "האנשים מעדיפים היום להשתמש בבתי בד מודרניים למרות שהשמן פחות איכותי", סיפר לנו אסעד. "גם אני סוחט היום את הזיתים של המשפחה בבית בד מודרני", הוא התנצל. בעבר היו משפחות הכפר מביאות את הזיתים שלהן אל בית הבד בתקופת המסיק, ומשאירות כתשלום 10 אחוז מן השמן המופק. בית הבד היה הומה בתקופה הזו, והופעל ללא הפסק כמעט מן השעה 6 בבוקר ועד 2 אחרי חצות.

     

    האגדה מספרת על בית בד בשפרעם שעבד ללא הפסקה 35 ימים ברציפות, אבל "ברגע שמפסיקים אפילו ליום אחד הכל מתחמצן ואי אפשר להמשיך בלי לנקות", הסביר לנו אסעד. שיטת הכבישה החדשה כוללת חימום באמצעות מים, דבר המקשה על הפרדת השמן מן המוהל, אבל שמן זית איכותי, מתעקש אסעד, אפשר לעשות רק בכבישה קרה. הפקת השמן, אגב, נקראת בעברית "עצירה" ובית הבד בערבית מכונה "מועצרה".

     

    "אתה רוצה שאני אפעיל את המנוע?" התנדב אסעד בעודי סובב את הרובסון, ושלף מנואלה גדולה. "אבל צריך שני אנשים חזקים בשביל זה", הוא סייג והביט בי ובנמרוד בחוסר אמון.


    מנוע הרובסון המניע את בית הבד

     

    מבית הבד, הוליך אותנו אסעד אל הדיוואן (סלון הגברים) המשפחתי. סבו של אסעד היה מן העשירים המכובדים בכפר, ובסלון הזה ישבו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נכבדים מהאזור כולו. סוחרים הגיעו אליו כדי לרכוש תוצרת חקלאית, שיח'ים התכנסו בו כדי לפתור סכסוכים ואנשי צבא תורכים, שחיפשו בכפר עריקים נוצרים, היו מתרווחים על הספות האדומות, אוכלים לשובע ועוזבים בידיים ריקות מבלי שהעזו לחפש במחסני המשפחה.

     

    היום משמש החדר מוזיאון חי. תעודת הבגרות של האב, בוגר אחד המחזורים הראשונים שזכו לקבל תעודה כזו מן המנדט הבריטי, תלויה על הקיר ליד תמונתו. אסעד שלף מחברת ישנה מאחד הארונות ופתח לפנינו שורות ארוכות בכתב יד מסודר בעפרון: 80 קילוגרמים שעורה לפלוני ו-30 קילוגרמים פול לאלמוני - ספר חשבונות בן מאה. אחר כך שלף מחברת שנייה מכילה נוסחים כלליים להסכמים שימושיים בתקופה כמו, למשל, חכירת סוס ללילה. "אבא שלי רצה ללמוד משפטים בדמשק", התוודה בפנינו אסעד, "אבל אבא שלו לא הרשה לו. רצה שיחזור לעסקים".


    נכבדים מהאזור כולו ישבו כאן. הדיוואן של משפחת דאוד

     

    ערביות ויהודיות יוצאות לג'וגינג ביחד

    בקלסר החום שהוא נושא תחת ידו, שומר אסעד תמונות ישנות של אעבלין בראשית המאה ה-20 ושרטוטים מדויקים של אעבלין המשומרת בסוף המאה ה-21. באחת התמונות המתוארכת "1926", בולטים הכפר הקטן ובית המשפחה על הגבעה המבודדת. היום מכסים היישובים הערביים והיהודיים את הגבעות כולן.

     

    "אם מישהו באמת היה רוצה למנוע מהערבים להתיישב בין היהודים", הבהיר לי נמרוד באותו הבוקר, "הדבר הכי 'רע' במרכאות שהוא יכול לעשות זה לבנות להם. קח, למשל, בחור צעיר מסכנין שבדיוק התחתן. היום אין לו איפה לגור בכפר, אז הוא בונה קומה מעל האבא שלו או עובר לכרמיאל. תאר לך שהמדינה תתכנן להם שכונה חדשה עם תשתיות מסודרות? למה שבחור כזה ירצה לעבור לגור אצלי ביישוב כשהוא יודע שלא ממש אוהבים אותו שם".

     

    נמרוד, שבעצמו מתגורר ביישוב שוועדת קבלה מקיפה אותו, גילה לי שבשנים האחרונות, מאז שנמאס לו להיות "קוטר-כורסא" הוא החל לפעול והייאוש נעשה יותר נוח. הוא מדבר בתקווה על ההתערבבות הבלתי נמנעת ומביא כדוגמא את נקודת המפגש בין נשים ערביות לנשים יהודיות, היוצאות לג'וגינג על הטיילת בכניסה ליישוב מנוף. 'מרחב אמון', הוא מכנה אותה. הדיוואן של משפחת דאוד היה תמיד מרחב אמון. בין מוסלמים לנוצרים.


     

    חדר הקמרונות הישן ביותר שעודנו עומד בבית משפ' דאוד. גילו לפחות 200

     

    יצאנו מן הדיוואן, חצינו את הישן שבמבנים המשפחתיים העומדים עדיין בחצר: מבנה קמרונות קטן בן כ-200 שנים, ויצאנו לחצר שנייה שבה נתגלו לעינינו שרידים של מה שנראה כמו חפירה ארכאולוגית. "בחדר הקטן הזה", בישר אסעד בחגיגיות והצביע על שרידי קירות בגובה של פחות מחצי מטר, "נולדה ב-1846 מרים בווארדי".

     

    ב-1960 היתה בווארדי לפלסטינית הראשונה שהוכרזה כמבורכת על ידי האפיפיור. בימי חייה הקצרים שהתחילו באעבלין, הספיקה להתייתם מהוריה, לשרוד ניסיון רצח, להתנגד להמרת דתה ולפעול ברחבי העולם מטעם המסדר הכרמליתי. למרות שייכותה למנזר הקתולי, היא זוכה לכבוד רב מכל העדות באזור.


    דמותה של מרים בווארדי מביטה דרך דלתות הכנסייה הקתולית

     

    "איך זה שעוד לא הקימו כאן קפלה?" תהיתי.

     

    "יכול להיות שנוח לכולם שזה נמצא בידי המשפחה שלנו דווקא בגלל שאנחנו אורתודוכסים", הרהר אסעד.

     

    "אתה מבין שאנחנו עדים כאן לתהליך ההתהוות של מקום קדוש?" העיר נמרוד למראה מזבח הלבנים הפשוט שהקים מישהו בסמוך כדי לחפות על נרות הנשמה.

     

    "מענין מי יהיה הקדוש שיצוין כאן בעוד 300 שנה", ליהגתי.

     

    "עזוב, לא ישאר כאן כלום, רעידת אדמה תחריב את הכל", ביטל אותי נמרוד.

     

    "אין סיכוי. בניתי את הכל עם חומרים חזקים", הבטיח אסעד והמואזין ברקע היסה את כולנו.


    בכנסייה האורתודוכסית הדביקו יום קודם תמונות חדשות על התקרה

     

    הרמקולים של המסגד מופנים לשכונות המוסלמיות

    מן המזבח המאולתר יצאנו לסייר בגרעין הקדום של הכפר. חלפנו על פני הכנסייה האורתודוכסית ואחותה הקתולית, והגענו למסגד הצופה צפונה לכיוון נחל אבליים. הכפר אעבלין נחשב תמיד לנקודת שליטה חשובה על הקטע הצר בדרך הרומית, בין עכו לציפורי, שעברה בתוך הנחל. שרידי יישוב מזוהים כאן כבר מהתקופה הביזנטית, ובמשנה נזכר יישוב בשם אבליים. עקיל אלאגא, אחרון השליטים העצמאיים של הגליל במאה ה-19 קבע בשל כך את מקום מושבו בכפר ואף קבור בו. בגלל היותו לוחם מהולל, נחשב קברו כמספק מרפה לסוסים חולים, והיה בעבר נקודת עלייה לרגל לבעלי סוסים כאלה.

     

    זוהי ללא ספק אחת העונות היפות של השנה בישראל. האופק ירוק עד לים והמזון משופע. אפילו הרמקול של מוכר הדגים העובר ברכבו אינו מטריד את הסנוניות המשחקות מעלינו. "תראו איך הרמקולים של המסגד מופנים לכיוון השכונות המוסלמיות", הסב אסעד את תשומת ליבנו למרקם היחסים הטוב באעבלין.

     

    בתוך המסגד הקטן קיבלו את פנינו קירות שנצבעו לאחרונה ושמות האל מקשטים אותם. כרזה גדולה ביקשה להזכיר למתפללים שקדושת חייו של המאמין גדולה אפילו מקדושתה של הכעבה, ואילו כרזה אחרת הורתה להם לכבות טלפונים סלולריים. בספרייה שבפינת האולם מצאתי מילון אנגלי-עברי ואינציקלופדיה של ארץ ישראל מאת זאב וילנאי. ארון הספרים המוסלמי.

     

    אחמד ח'טיב, בנו של השיח' הקודם הגיע כדי לקבל את פנינו. הוא הפליג בסיפורים על עברה של אעבלין וביקש שנבוא לביתו לראות את הקוראן שכתב במו ידיו: 633 עמודים, 50 עטים ואינספור חודשים. אחמד פירט בפנינו כיצד שלח סבו של אסעד את אביו שלו בראש טור של גמלים כדי להביא סחורה לעניי העיר צור. "הוא שם לאבא שלי 40 לירות בחגורה", סיפר אחמד, "למקרה שיבואו שודדים. אבל אבא שלי חזר עם הכסף. אתה מבין, הוא יכול היה לומר שגנבו אותו, אבל באעבלין תמיד היה אמון בין האנשים".


    אחמד ח'טיב קיבל את פנינו בתוך המסגד

     

    "אתה לא חייב. זה של היהודים"

    בדרך חזרה אל הרכב, חלפנו שוב על פני נקודת הציון המתהווה של המבורכת מרים בווארדי. ופגשנו שלוש נערות צעירות שהיו רכונות על המזבח בחיפוש אחר מצית. "אתן יודעות מי זאת?" הצבעתי לעבר תמונה שהיתה מונחת למרגלות גל האבנים. "היא היתה כאילו, איך אני אגיד לך את זה, מהנוצרים נגיד, וכשהיא מתה הנשמה שלה עפה בשמיים", הסבירה לי בחן אחת מבין השלוש, זו שהיתה הבטוחה מכולן בעברית שלה.

     

    "ואתן לא נוצריות?" שאלתי. "לא. אנחנו מוסלמיות".

     

    "אז מה אתן עושות כאן?" חקרתי.

     

    "אנחנו באות לכאן בכל יום שישי ומדליקות נר", היא השיבה ושלפה נר חנוכה מתוך קופסא כחולה שתווי מעוז צור ישועתי מוצגים עליה.

     

    כשנפרדתי מאעבלין נזכרתי, שלפני כמה שנים, צפיתי בשני אחים צעירים שנכנסו למערת אליהו שלמרגלות הכרמל. הצעיר מביניהם, שלא מלאו לו עדיין עשר שנים להערכתי, חיקה את הגבר שנכנס למקום לפניהם ושלח יד קצרה כדי לנשק את המזוזה. אחותו "הגדולה" בחנה את מעשהו, ואז הסבירה לו בחשיבות רבה ובערבית צחה: "אתה לא חייב. זה של היהודים".

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אעבלין
    ארון הספרים המוסלמי. ספריית המסגד
    צילום: יוסי יובל
    אסעד ונמרוד בוחנים נוסח משפטי ישן בארבע ידיים
    צילום: יוסי יובל
    אסעד מציג איך פועל הגיר הידני של הרובסון
    צילום: יוסי יובל
    מומלצים