הגשמתו של חלום: המשפחה שנסעה שנה בעולם

ישבנו בבית קפה טיבטי, באחת מסמטאות העיר דאלי שבחבל יונאן אשר בדרום סין. בתנו אריאל בת התשע שוחחה באנגלית עם צוות המלצרים הסיני. רק לפני תשעה חודשים היא בקושי ידעה כמה מילים באנגלית, והנה היא ילדת העולם הגדול. הילה בת ה-12 מצטרפת לשיחה ואורי בן השלוש מצליח כהרגלו לגרום לסביבה להקדיש לו את מלוא תשומת הלב. היינו בתחילתו של החודש העשירי למסע, כשמאחורינו חודשיים בניו-זילנד, ארבעה חודשים באוסטרליה וחודשיים וחצי בתאילנד ובווייטנאם.

בדצמבר 2008 החלטנו לנסוע לניו-זילנד - ויהי מה. עד אז דיברנו על החלום הזה הרבה שנים, והנה באה לה הזדמנות שלא יכולנו להרשות לעצמנו לפספס. חלומות צריך להגשים ולא להשאירם בגדר משאלת לב. אז החלטנו שאם כבר נוסעים לניו-זילנד, נשלב במסלול את אוסטרליה ואת המזרח הרחוק.

עוד נגיע לכאן. אחד הטרקים בניו זילנד (צילומים: אסתל טסטסה)

כשפרטנו למעשים את ההחלטה שקיבלנו הבנו את המורכבות ואת הזמן הקצר שיש לנו להיערך למסע שכזה. שם המשחק הוא לוגיסטיקה, תקציב, ביטוחים, חינוך ילדים, תכנון מסלול ועוד. זה כבר לא טיול תרמילאים של גיל 20 שבו המשפט "מה שיהיה, יהיה" משחק תפקיד מרכזי; הפעם מדובר בזוג הורים עם שלושה ילדים, אז כדי לחוות בהנאה מסע שכזה צריך מרכיב ודאות גבוה ותנאי מחיה ראויים.

תכננו מסע של 315 ימים, מ-6 ביולי 2009 ועד 18 במאי 2010. ארצות היעד נקבעו בהתאם לעונות השנה האופטימליות. בין ספטמבר למרס מזג האוויר אופטימלי בחצי הכדור הדרומי, לכן בחרנו לשהות באוסטרליה וניו-זילנד. את שאר הזמן חילקנו בין תאילנד, וייטנאם וסין.

מי ידאג ליואל החתול?

בתוך כמה ימים הכנו בגיליון אקסל רשימת משימות שהסתכמה ביותר מ-200 סעיפים. הרשימות כללו בין השאר תכנון פיננסי למסע, כרטיסי טיסה וביטוחים רפואיים, הזמנת מקומות לינה וקרוואנים, ארגון תרמילים ומזוודות, טיפולי שיניים וחיסונים נדרשים,

פרידה ממקומות העבודה, תוכנית לימודים לבנות במהלך המסע, תקשורת, מצלמות ומחשבים, ספרי קריאה, ספרי מסע, משחקים, קמעות ואין-ספור דיסקים, ואפילו מציאת פתרון ליואל החתול שנמצא במשפחתנו מאז 1996.

המשימה המורכבת מכולן הייתה למסור את ביתנו בעשר השנים האחרונות לידיהם של שוכרים. במשך למעלה מחודש מיינו את כל רכושנו עלי אדמות. חלק מהדברים נמסרו למשפחות נזקקות, אחרים מוחזרו ואת השאר השלכנו לפח האשפה. המכונית נמכרה, עזבנו את מקומות העבודה, הילדים סיימו את שנת הלימודים ונפרדו מחבריהם, והרגשנו, באופן וירטואלי כמובן, מאושרים עד הגג.

כל מה שעמלנו שנים בשבילו, כל המציאות שבנינו לעצמנו – הכול השתנה באחת. התחושה הייתה מעורבת - מוזרות, חשש ובלבול, ובעיקר תחושת חופש אין סופית שלא ניתן לתאר במילים.

הילדים היו ברגשות מעורבים לפני המסע. פרידה מחברים לספסל הלימודים, אריזה של החדרים בקופסאות קרטון, ולבסוף מסע אל הלא נודע מבחינתם. גם הידיעה שאימא ואבא יהיו המורים שלהם בשנה הקרובה לא ממש שמחה אותם. כדי להקל על השינוי החלטנו שהפרק הראשון יהיה מפנק במיוחד. 

מפרץ הא-לונג בויאטנם

סוואסדי, סאפאלוט (אננס) ומה שביניהם

הילדים, שעד כה התנסו בנסיעות קצרות יחסית לטורקיה ולמערב אירופה, חוו לראשונה בחייהם טיסה ארוכה ומייגעת לבנגקוק. כבר בנמל התעופה הבינו כולם שמשהו שונה עומד להתרחש. האותיות המיוחדות, גגות המקדשים והעיניים המלוכסנות שיצרו אתנו קשר והגישו מאכלים לא שגרתיים גרמו לשלושת הצאצאים להבין שהרגלי חייהם עומדים להשתנות בתקופה הקרובה. זה לא מנע מהם למצוא בהמשך פתרונות, ולזלול כמויות עצומות של פיצה מרגריטה בכל הזדמנות אפשרית.

לאחר הטיסה הארוכה לבנגקוק המראנו בטיסת המשך למחוז קראבי שבדרום תאילנד. היעדים,

האי החלומי קו פהי-פהי שנפגע בצונאמי בשנת 2004 וכמובן חוף ראיליי, שיש האומרים עליו שהוא החוף היפה ביותר בתאילנד וגם מהיפים בעולם כולו. נחתנו, הפלגנו במעבורות עץ, סירות ארוכות זנב וטרקטור אמפיבי. הגענו לכפר הנופש שטובל ביער גשם ירוק, ומהר מאוד גילינו שהשד לא כל כך נורא ואפילו ממכר.

החיים באי קו פהי-פהי היו כמו לקוחים מעולם אחר, כמו פרסומת מוצלחת לגן עדן, רק בגרסה יותר מציאותית שלה. בסמוך לבית המלון שבו התאכסנו היה בית ספר. צדו האחד נשק ליער גשם וצדו האחר נשק למימיו הירוקים של מפרץ טונסאי, כשברקע האי קו פהי-פהי לה ומצוקים מדהימים שהטבע יצר, כאילו כדי לקדם מכירות.

האי פינק אותנו בכל שעות היום: שייקים של פירות טרופיים, עיסוי גוף במחיר חלומי, מטבח עשיר ונופים עוצרי נשימה. אי אפשר שלא לרקוד לצלילי המוסיקה הנשמעת בחופים, שלא ליהנות מהשקיעה או לא לשמוח מאוד על העובדה שכמעט שנה לפנינו.

לאחר הנחיתה הרכה באי פהי-פהי נסענו לראיליי, חצי אי זעיר במחוז קראבי היפהפה. נדוש לומר, אך חצי האי ראיליי הוא חלום, נקודה. מה יותר מושלם מרצועת חוף זהובה, עמוסה בפינוקים - חדרי מלון, לודג'ים וגסט-האוסים בתנאים ובמחירים שונים, מסעדות, מכוני עיסוי ובעיקר צוקים אדירים שמשלבים יערות גשם, צמחיית שרכים ונופי בראשית.

לאחר הרגיעה בראיליי חזרנו לבנגקוק מלאת האנרגיה והעשייה - קניונים, מקדשים, שיט בנהר הצ'או פראיה והתענגות על מנעמיה של העיר הכי מפורסמת בדרום-מזרח אסיה.

בוקר טוב וייטנאם

"מופרעים, מילא נחיתה בתאילנד ופינוקי מזרח קלאסיים, אך לקחת את הילדים לווייטנאם זה כבר חוסר אחריות מוחלט. מה תעשו אם חלילה תצטרכו עזרה כלשהי, למי תפנו ועם מי תדברו. עד לא מזמן הייתה שם מלחמה, המדינה קומוניסטית ובקיצור - מסוכן". במשפטים מסוג זה נתקלנו לא מעט לפני שנחתנו בסייגון. את כולם הדפנו בחיוך ובהסברים מנומסים שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. ובכלל, וייטנאם היא כל כך נפלאה שאפילו סבתא (אימא של אסתל) השתכנעה להצטרף אלינו למרביתו של הפרק במדינה זו.

סייגון, מי-טו, קאו-טו, נא-טראנג ואחרות הן ערים ששמן נקשר עם פשיטות של חיילי וייטקונג ודם שזורם ברחובות. עברו 35 שנים מאז נפילת סייגון, וכיום - הדור שידע את הדוד סם כבר מבוגר דיו, וערי וייטנאם הן מחזה שמעורר חיוך תמידי על השפתיים, פעירת פה ועיניים ולעתים צחוק מתגלגל על דברים שגרתיים שלא ייאמנו במחוזותינו. 

אריאל מגיחה ממנהרות הוייטקונג

חצינו את וייטנאם לאורכה ולרוחבה, ממחוזות הדרום של דלתת המקונג, מערות קו-צ'י המפורסמות ששימשו מחסה לחיילי הוייטקונג, ועד ביקור בכת הקאו-דאי המוזרה שהסופר ויקטור הוגו נחשב לאחד משלושת קדושיה. לא ויתרנו על דאלאת הגבוהה והרחוקה, שגניה ומזג האוויר הממוזג שבה הפכוה לפנינה עוד בתקופת השלטון הצרפתי, ועד היום היא נחשבת למקום מפלט ונופש לכל תושבי המדינה.

בהמשך המסע הווייטנאמי טיפסנו מעלה לאורך החוף. לא נשכח את הכפר הציורי הוי-אן ואת המקומות האגדיים סאפא ומפרץ הא-לונג.

שגרה בתוך אי-שגרה

טיול כזה הוא מבצע לוגיסטי מורכב למדיי. אחד האלמנטים המרכזיים שבו הוא רווחת הילדים. כשמשהו משתבש או כשמישהו מהם אינו מרוצה מסיבה כלשהי, חוויית גן העדן הופכת מהר מאוד לגיהינום קטן שאין לאן לברוח ממנו.

כדי להפחית את הזמנים הקשים וכדי שהטיול עם הילדים יצליח, הבנו שאנחנו צריכים להקפיד על כמה כללים בסיסיים: לדאוג שיהיו שבעים ויאכלו שלוש ארוחות מלאות ביום, חוץ מנשנושים, לשמור את גופם קריר בכל מצב, לדאוג שיהיו מקולחים ונקיים, לדאוג להם ללינה נאותה, להקנות להם תחושת ביטחון, ללמד את הגדולות חשבון ואנגלית בהתמדה ובעיקשות, להעסיק את בן השלוש במשחקים לגילו ולגרות את מוחו הצעיר כשאחיותיו הבוגרות לומדות. אחרי כל אלה - לטייל בזמן שנשאר.

להתראות אסיה, שלום אוקייניה

חצי שנה מלאה בילינו באוקייניה. ארבעה חודשים באוסטרליה וחודשיים בניו-זילנד. חצי שנה בילינו בתוך מוטור-הום, רכב גדול ממדים שהוא גם דירת חדר קטנה שלתוכה דוחסים מיטות, שירותים ומקלחת, מטבח, פינת ישיבה, ארונות אחסון ועוד חמישה אנשים שעד לא מזמן התגוררו בבית ששטחו 150 מ"ר והחליטו להמיר אותו באופן זמני ב-20 מ"ר ברוטו, כולל תא הנהג.

באמצע ספטמבר 2009, אחרי טיסת לילה מבנגקוק דרך הונג קונג, נחתנו בעיר אדלייד, בירתה של מדינת דרום אוסטרליה. התכנון: להגיע בתוך ארבעה חודשים בקצב אטי עד לעיר בריסביין שבמדינת קווינסלנד. לגמוא כ-5,000 ק"מ ולדלג לאורך החופים המזרחיים – נופש ארוך, רגוע ומתמשך. 

הנמל של מלבורן, אוסטרליה

המציאות: הגענו בתוך ארבעה חודשים לבריסביין, אך גמאנו כ-17,000 ק"מ. נסענו מאדלייד שבמדינת דרום אוסטרליה לכיוון מלבורן שבוויקטוריה. חזרנו לאדלייד דרך ה-Great Ocean Road . הצפנו לרכס הפלינדרס, קובר-פידי וחצינו צפונה למדינת נורת'רן טריטורי. נפעמנו מהאולורו ומהקאטה טג'וטה, עלינו פנימה לתוך המדבר ומשם מזרחה לעיר החוף טאונסוויל שבצפון קווינסלנד.

המדבר האוסטרלי (The Outback)

"עוד 541 ק"מ, בכיכר, פנה ימינה" הודיע מכשיר ה-GPS. מה אנחנו צריכים את זה? חשבנו לעצמנו. זה כבר מוגזם, אך בעצם כל הטיול הזה מוגזם. אם אנחנו פה נעשה את זה עד הסוף. מילא לחצות מדבר קטן באחד מאפיקי הוואדיות בנגב, אך לחצות מדבר שגודלו כגודל ספרד, צרפת וגרמניה יחדיו וסך תושביו כ-200,000 זו כבר אחריות כבדה שדורשת היערכות מתאימה. מכל דלק מלא, מכלים רזרביים שמאפשרים עוד 100 ק"מ ברכב ענק שזולל 1:6. 120 ליטר מים מינרליים, עוד כמה עשרות בקבוקים מלאים במי ברז. שימורי תירס, טונה, אורז, קורנפלקס, חלב עמיד ומקרר מפוצץ.

אימתנו את קיומן של כל תחנות השירות לאורך הנתיב - דלק, מזון, תקשורת ורפואה, ויצאנו לדרך. החלטנו באופן לא מתוכנן לצאת צפונה מעיר הנמל פורט-אוגוסטה שבמדינת דרום אוסטרליה לכיוון גלנדאמבו, מחצית הדרך לקובר-פידי. אוכלוסיית גלנדאמבו לפי הספר מונה 20 איש.. מה יש בה? כלום, חוץ מתחנת דלק וחנות מצרכים.

אבק כוכבים

השמש שקעה, ולאחר שנעלם האור האחרון מצאנו את עצמנו משייטים לאורכו של הכביש המהיר סטיוארט, אחד הארוכים בעולם, כ-3,000 ק"מ מדארווין לאדלייד. בחוץ שממה מוחלטת, תאורה אין, רכבים חולפים כמעט שאין, פרט למשאיות הענק בעלות שלושה נגררים ו-70 גלגלים, שמשנעות סחורה ברחבי המדינה. בלילה הן נראות כמו דרקונים אדומים, והן זרקו את המוטור-הום מהכביש רק בעזרת הדף האוויר שהן יוצרות בנסיעתן.

עצירה קצרה לצדי הכביש, וכיבוי אורות הרכב. החושך כל כך מוחלט, עד שאין הבדל בתחושת האור בין אם העיניים פתוחות או עצומות, למעט מקור אור אחד – גלקסיית שביל החלב. הערנו את הילדים מהשינה והפנינו את ראשיהם הקטנים לעבר השמיים. אחד המראות היפים והמרגשים בטיול כולו. הסברנו לילדים מהי גלקסיה, מי אנחנו, היכן מיקומנו, מה גודלה של השמש ומהו כוכב לכת. אריאל בת התשע אמרה: "לא ייאמן, אנחנו כלום, סתם אבק של כוכבים", וחזרה לישון.

לאחר סיום הפרק המדברי, הגענו לפורט-דאגלס, בחופיה הצפוניים של קווינסלנד, ומשם ירדנו דרומה כשאנחנו חולפים מקו 17 מעלות דרום לקו 41 מעלות דרום במלבורן. ובדרך המדהימה, איים, אבוריג'ינים, עיירות שכוחות-אל, יצורים מוזרים, חיות כיס, חופי ים מטריפים, מטרופולינים ענקיים, והכי חשוב – כל המשפחה יחד.

Home Schooling

החלטה לא פשוטה היא להוציא ילדים מבתי הספר לתקופה של כמעט שנה. על הפרדה מהחברים אפשר לגשר דרך האינטרנט ושאר אמצעי התקשורת. אך הפסד החומר התאורטי של שנת הלימודים אינו בא בחשבון. לפני היציאה רכשנו את כל ספרי הלימוד בחשבון ובאנגלית לשנים הרלוונטיות, אפילו לאורי הקטנטן דאגנו לחוברות יצירה וצביעה.

מרגע שהגענו לאוסטרליה יצרנו שגרת יום - ארוחת בוקר שכללה בעיקר פנקייקים, יוגורטים וגבינות, ולאחריה בית ספר. שתי הבנות התיישבו בחלקו האחורי של המוטור-הום, פתחו ספרים ומחברות וקיבלו שיעורים פרטניים מאימא ולעתים מאבא. עלינו להתוודות שהקושי של הבנות לקבל את ההורים כמורים יצר מריבות וויכוחים קשים שנשמעו למרחקים. הפרדת כוחות הייתה פתרון מיידי במצבים מסוימים. בשורה התחתונה: שתי הבנות דוברות אנגלית שוטפת. הזמנו להילה ספרי חשבון לכיתה ז', כלומר הקדמנו בשנה שלמה. אריאל תרגלה חומר מתקדם בחשבון ובאנגלית, ואורי עשה עם כולנו חסד (לפעמים).

ארץ הענן הלבן הארוך

זהו שמה של ניו-זילנד בפי המאורים. נחתנו בכרייסטצ'רץ', העיר הגדולה באי הדרומי, בהתרגשות ובציפיות. לאחר התארגנות במוטור-הום הניו-זילנדי התחלנו במסע מרהיב ביופיו ברחבי האי הדרומי. נסענו במרבית הכבישים והגענו כמעט לכל פינה.

ניו-זילנד היא הגלויה המרהיבה ביותר בעולם: יערות-עד, מצרי מים, אגמים, שלגים ומפלי מים בפיורדלנד,

קרחונים ונהרות שוצפים בהרי האלפים, מצוקים וחיות בר בקייטלינז, כלבי ים, לווייתנים, פינגווינים צהובי עין, שילוב מרתק של עיר וטבע בחצי האי אוטאגו, הפלגות מהממות, ביקור במערות שבהן אלפי תולעים זוהרות, ובעיקר הוד ושלווה.

לאי הצפוני הקדשנו חודש נוסף. התמקדנו בתרבות ובהיסטוריה המאורית ובפעילות הגאו-תרמית שהאי מאופיין בה.

לאן בעצם נסענו

לעצמנו, לביחד, למשפחתיות, לזכות הגדולה להיות עם הילדים ברצף למרות כל הקשיים, ההתמודדויות והגעגועים.

סיום וסיכומים

בשבוע האחרון בתאילנד, כשמצד אחד אנחנו מקבלים דיווחים על לחימה עזה, פיצוצים ואלימות ברחובות בנגקוק ומצד שני אנחנו באזור הקאוסן הרגוע והמפנק, שאלה אריאל את השאלה הבאה: "אבא, נסענו כמעט לסוף העולם, עשינו דברים מיוחדים וצברנו חוויות שאין סיכוי שהיינו חווים בחיי היומיום שלנו. למה כל זה?"

"אריאלי אהובתי", השבתי לה, "מישהו פעם אמר לי שבחיים אנחנו לא הולכים לשום מקום, אז לפחות נהנה מהדרך".

את כל החוויות של אסתל ויוסי טסטסה תוכלו למצוא בבלוג שלהם ברשת: www.tastassa.blogspot.com

• הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 2011 של הירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד