ברגע הכי כואב ומשפיל, מצא את אהבתו
זה היה באושוויץ, עובדיה ברוך בדיוק חטף עונש של 60 מלקות בטוסיק ובעיטה באשכים וצעק 'אמא' בספניולית. עליזה שמעה וביקשה להכיר אותו. אהבה בימי שואה
בסיפור אחד מופלא שכזה נתקלתי אמש, דווקא בערב יום השואה, דווקא בערוץ ההיסטוריה. שודר שם, כנראה בפעם המי-יודע-כמה, אבל מבחינתי בפעם הראשונה, הסרט "יהי זכרך אהבה". הסרט ישודר שוב ביום השואה עצמו (שני) בשעה 11:40.
עובדיה ברוך היה בן 20, עליזה צרפתי היתה בת 16 וחצי. נסיבות ההכרות שלהם היו כל כך מופרכות, שקשה להאמין. במיוחד בתקופה בה חצ'קון סורר, תספורת לא טובה או שני קילו מיותרים עלולים לגרום למישהו להיפסל, ואולי חמור מכך - לפסול את עצמו או את עצמה מלצאת לדייט.
זה היה באושוויץ, במפעל תחמושת. עובדיה בדיוק חטף עונש של 60 מלקות בטוסיק לאחר שגנב אוכל, ועוד ביקשו ממנו לעשות "התעמלות" - שכיבות סמיכה. הוא מספר: " נשארתי באפיסת כוחות. קיבלתי בעיטה מהגרמני באשכים ואני התחלתי לצרוח 'אוי מאדרה, או מאדרה'. איזה צעקות, איזה כאבים היו לי. אני צורח ועוברת עליזה. אני לא ראיתי את עליזה, אני ראיתי את הקאפו".
במצב אולי אחד הנוראיים יותר שעברו עליו עד אז, הוא ראה אותה - והתאהב מיד. "היא היתה כל כך יפה, אני השתגעתי, כבר לא כאב לי הטוסיק, כבר לא כאב שום דבר. רק רציתי לראות את עליזה", הוא מספר בסרט על מי שעתידה, אחרי כל התופת ובניגוד לכל הסיכויים, להפוך להיות אשתו האהובה, אם ילדיו (עליזה ברוך הלכה לעולמה לפני כמה שנים, בגיל 63, והשאירה את עובדיה שבור לב).
רגע ההתאהבות, סיפורו של עובדיה ברוך, מתוך הדף של של יד ושם
מסתבר שעליזה עברה שם במקרה, שמעה את המילה "מאדרה" בספניולית וזה נשמע לה מוכר, היא חשבה לעצמה שהוא בטח מיוון, כמותה. היא ביקשה מהקאפו להפגיש ביניהם. הקאפו אמרה שאם זה יתגלה עלולים להוציא אותם להורג, אבל עליזה התעקשה. היא רוצה לפגוש את הבחור ההוא שקיבל מכות. וככה, הסתבר לשניהם שהם מאותה עיר, סלוניקי.
עליזה היתה בבלוק בו עשו "נסיונות" בנשים ועיקרו אותן. עובדיה ידע על כך, אבל לא אמר דבר. אחרי המלחמה, כשנפגשו שוב בסלוניקי, היא אמרה שלא תוכל להתחתן איתו, כי היא עברה ניתוח עיקור. אבל עובדיה היה כל כך מאוהב, שלא היה אכפת לו. היא הכריחה אותו לחתום לה בכתובה שהוא יודע שהיא לא תוכל להביא איתו ילדים, והוא אמר שיחתום על כל מה שירצה. בסופו של דבר הסתבר שבזכות רופא יהודי, ד"ר שמואל, היא לא ממש עוקרה, וכך נולדו להם בבוא העת גם שני ילדים, יעקב ולילי.
בראיון לפני כמה שנים שאלה ענת שינקמן את עובדיה ברוך אם הוא יכול היה למצוא אהבה כזאת עם אשה שלא עברה כמוהו את השואה, והוא השיב: "קשה לי להאמין. היינו כמו גוף אחד עם שני לבבות. רק אדם שעבר את הסבל הזה, יכול להבין את הסבל של השני. אנחנו, האנשים ששרדנו, לא ממש משוגעים, אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו שונה".
האם החוויה המשותפת הנוראית הזאת אכן יכולה לחזק את הזוגיות? האם מישהו שלא היה שם אינו יכול להבין עד הסוף את בן/בת הזוג שהיה? ומצד שני, גם ככה כל כך קשה לחבר יחד שני אנשים, שני עולמות, כל אחד עם כל השריטות שלו, עם כל הזכרונות שלו, אז איך יכולה זוגיות אחת להכיל את כל העצב הזה, את כל האובדנים האלה, את כל הזוועות וסיוטי הלילה?
אין לי תשובות, רק מחשבות.
ואולי אנחנו מפונקים מדי. ואולי, כשאמורים להתאהב, באמת, זה יכול לקרות גם בנסיבות הכי משונות. זה מעודד, לא?
לפנייה לכתב/ת 
