שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    באתי בגלל מדינת ישראל, נשארתי בגלל מדינת תל אביב
    הוא נולד בארצות הברית למשפחה דתית, ועלה לארץ לבדו כדי להגשים חלום ילדות: להתגייס לצה"ל, לשרת ביחידה קרבית, ובסוף הדרך להשתלב באגף הימני של הפוליטיקה המקומית. היום הוא חילוני שרחוק קילומטרים מהפוליטיקה ושנות אור מהימין, אבל דבר אחד נותר כשהיה: אין בעולם הזה מקום אחר שבו ארי מילר רוצה לחיות. אז כן, במובן מסוים אפשר לומר שזה סיפור קלאסי ליום העצמאות

    עמדתי שם, מסודר ב־ח' עם היחידה שלי, אחרי חודש ראשון של טירונות בגדוד הצנחנים 101 של צה"ל. גבר בירוק עם כתף אדומה אחת נבח עלינו שבתוך כמה שבועות נקבל את ההזדמנות שלנו להרוג או להיהרג. הייתי בן 24, מוקף בבני 18 עם M-16 ביד, וידעתי שהגשמתי את חלום חיי: עלייה לישראל ושירות בצבא היהודי.

     

    החלום נולד בחדר השינה שלי בפרבר בפילדלפיה, שם היתה תלויה סיכה עם הכיתוב "כולנו ציונים". היא היתה מתנה מאבי, ולמרות שלא ממש הבנתי את משמעות הכיתוב, רציתי שאבא יהיה גאה בי. אז הייתי ציוני. בתחילה כחלק מההגדרה העצמית שלי, משהו שפשוט ידעתי על עצמי, ובהמשך הדרך בהשתתפות פעילה. למדתי בבית ספר דתי, ביליתי כמה קיצים בישראל עם תנועת הנוער של בית הכנסת, ואחרים העברתי כמדריך במחנה קיץ יהודי. הרבה כסף השקיעה הקהילה היהודית כדי לשלוח ילד משלה לארץ מכורתו.

     

    קיץ אחד טסתי עם תנועת הנוער למזרח אירופה, ומשם שוב לישראל. בפולין חילקו לנו מנות אוכל קטנות מדי כדי להדגיש את הרוע המוחלט של המקום, ובארץ קיבלנו המון זמן חופשי בשמש, כולל שתייה והתהוללויות. בתוך כל זה, הזהות היהודית פשוט פרחה. הייתי היחיד באוטובוס שהביא תפילין כדי לא לפספס הזדמנות להתפלל שלוש פעמים ביום.

     

    חודשיים מתוך כיתה י"א העברתי בפנימייה ליד תל אביב, שם פתחו כל בוקר בסיפורי גבורה על יהודה, שומרון ועבר הירדן; המורים הסבירו שהם נועדו להיות חלק מהמדינה היהודית. כשלמדתי שם חבשתי כיפה עם איור של פו הדוב וסביבו הציטוט "טוב למות בעד ארצנו". מתחת לכל החוויות האלה זרמה התובנה שיהודים - במיוחד מאירופה ומהמזרח התיכון - מעולם לא היו הרעים בסיפור הגדול של ההיסטוריה. ואני שמחתי להיות חלק מהחבר'ה הטובים.

     

    כשהתבגרתי קצת תליתי מעל המיטה, לצד הסיכה ההיא שקיבלתי מאבא, את דגל ישראל. מבחינתי הוא היה סמל למקום שבו הייתי מעדיף לחיות. לא יהיה מוגזם לומר שזה הדבר היחיד שלא השתנה מאז ועד מי שאני היום.


    איור: לנה גוברמן

     

    כל עוד בלבב פנימה

    שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה נחלקה לשניים: את מחציתה הראשונה העברתי באוניברסיטה העברית, ואת השנייה בקיבוץ דתי ליד עזה. אחריה חזרתי לארצות הברית ונרשמתי לאוניברסיטת קלארק, שם שירתתי כנשיא אגודת הסטונדטים היהודית "הלל". קידום ענייניה של מדינת ישראל היה האג'נדה המרכזית שלי בשנתיים שלמדתי שם.

     

    יום אחד בא לדבר בקמפוס ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בן לניצולי שואה ואחד מהדוברים הקולניים ביותר נגד מדיניות ממשלות ישראל. הברזתי משיעורים כדי להכין ולחלק חומר פרו־ישראלי - או ליתר דיוק, אנטי־הוא - בכניסה לאולם ההרצאות שבו התנחל. האמת היא ששמעתי עליו בפעם הראשונה רק באותו בוקר, כשראיתי שלטים להרצאה על ישראל ותפסתי שהדובר הוזמן על ידי מישהו שאינו אני. הייתי היהודי מספר אחת בקמפוס, ומישהו דרך לי על האצבעות.


     

    בשלב הזה החלה להבשיל בי מחשבה מרחיקת לכת. ברגע שאעלה על ירוק, אדום ושחור - צבעי המדים, הכומתה והנשק של חטיבת הצנחנים הישראלית, ובאופן אירוני למדי גם של הדגל הפלסטיני - אף אחד לא יעז לדרוך לי על האצבעות. הרי הצבא עושה ממך גבר יהודי יותר מכל בר־מצווה. היה לי ברור ששירות קרבי בצה"ל ייתן לי כוח ומשמעת שלא ארוויח גם מעשר שנות לימודי הפטרה, מה גם שזה כרוך בסכנות רבות ובהרפתקאות מגניבות, ממש כמו בפרסומות שראיתי לצבא ארצות הברית. ההבדל היחיד היה שהוא פנה לחיילים הפוטנציאליים שלו בסיסמה "צבא של אחד", ואני חיפשתי צבא של מניין.

     

    הציונות היתה גרעין הזהות שלי. לא הסתרתי מאיש את הכוונה לעבור לישראל לאחר סיום לימודי באוניברסיטה, ובינתיים רקמתי את פרטי התוכנית שלי: להצטרף לצנחנים, להפוך לקצין, ואז להתברג באגף הלאומי של הפוליטיקה הישראלית. בחלומות הגדולים שלי הייתי מסיים את המסלול הזה כראש הממשלה, או כשגריר ישראל בארצות הברית, או בכל מדינה אחרת. לעזאזל, האמת היא שאני עדיין פתוח לאפשרות הזאת.

     

    בתזמון משונה, דווקא בזמן שהתכוננתי לעלות ארצה החל הקשר שלי לדת להיפרם. הבעיה העיקרית מבחינתי היתה הטרמינולוגיה של רבני חב"ד: לא יכולתי להמשיך לחפש את דרכי הרוחנית בקרב קהילה שהשתמשה בכינוי "כושון" בארוחת שבת, שהמליצה להשתין על כנסיות, ושלאחר רצח רבין טענה ש"הוא קיבל את מה שהגיע לו". גם הזרמים האחרים של היהדות איבדו מבחינתי את כוח המשיכה שלהם, החל ברב אורתודוקסי שנטש בית כנסת ברגע שאישה החלה לשיר בו, וכלה ברבנים הרפורמיים שדיברו על צורך ב"מיתוג מחדש" של היהדות כדי לפנות לדור הצעיר. בסופו של יום הבנתי שכולם מנסים למכור לי את אלוהים, ושאני לא מסוגל להאמין בישות כל־יכולה שזקוקה לטקטיקות שיווקיות. אבל לרעיון הציוני נותרתי מחויב בכל רמ"ח איברי.


    התמונות בכתבה מאלבום פרטי

     

    את הצו הראשון קיבלתי פחות משנה אחרי שעליתי לארץ. התייצבתי בלשכת הגיוס בחיפה, תוצאה גיאוגרפית של לימודי העברית שלי בקיבוץ מעגן מיכאל. כנראה שלא הייתי תלמיד טוב במיוחד - לראיה, את הכתבה הזאת אני כותב באנגלית שמישהו כבר יתרגם בשבילכם - אבל הפקיד שהעריך את היכולות הלשוניות שלי בחר להתעלם ממגבלותי בתחום הזה. לחלופין ייתכן שהוא פשוט היה מנומנם מכדי לשים לב לכך שאת המילים העבריות שהוא הציג לי כשאלות סימסתי למי שבאותם ימים היתה החברה שלי, גם היא אמריקאית, שישבה בכיתת האולפן שלה הרחק בתל אביב.

     

    בשירותים של לשכת הגיוס הבחנתי בצלב קרס שמישהו חרת לתוך אחד הקירות. לא ייחסתי לזה שום חשיבות, אבל משום מה גם לא שכחתי מזה עד היום. כך או כך, ברגע שהעברית המחורבנת שלי קיבלה את אישור שלטונות הצבא, כל שנותר היה לעבור את הבדיקה הגופנית. יצאתי ממנה כשאני אוחז בחוזקה באזור החלציים שלי ופני מעוותות בכאב, רק כדי להלחיץ את בני ה־16 שחיכו לתורם.

     

    לפאתי מזרח קדימה

    כמי שעלה לארץ אחרי גיל גיוס, ולמעשה גם אחרי גיל שחרור, הייתי אמור לשרת רק שלושה חודשים בתוכנית שנקראת "שלב ב'": אתה מחליט בעצמך לקראת איזו משימה לא נחוצה תעבור אימונים, ואז ממשיך למלא אותה כחייל מילואים. כנראה שיכולתי לצאת אפילו מזה לו רציתי, אבל אני באתי בשביל הדבר האמיתי, והתנדבתי ל־18 חודשי שירות.

     

    שני אנשים יעצו לי לא לשרת בצה"ל, ולא מהסיבות המקובלות בקרב אנשים שמייעצים לך דברים כאלה, אלא בטענה שישראל זקוקה לתרומה אינטלקטואלית יותר משהיא צריכה אצבעות נוספות על ההדק. תקראו לזה עקשנות או טיפשות, אבל אני כבר הייתי סגור על הדרך שבחרתי. בכל הנוגע להשראה העדפתי להיצמד לדברים שאמר לי מורטון א' קליין, שהיה ועודנו נשיא ארגון הימין הקיצוני Zionist Organization of America: "איזה דבר קדוש אתה עושה".


     

    הקריירה הצבאית שלי החלה בקורס לעולים חדשים שמיועדים לשרת ביחידות קרביות. מתוך ארבע מחלקות, שלוש היו על טהרת יוצאי ברית המועצות לשעבר. הרביעית היתה של "אחרים", הגדרה שכללה אותי (למזלי: מסכן אחד שהיה גם הוא "אחר" מצא את עצמו כלא־דובר־רוסית היחיד בים של סלאבים).

     

    רוב מפקדי הקורס שלנו הגיעו מיחידות עילית. ממה שהבנתי, שלחו אותם לאמן אותנו על תקן חופשה בעיצומו של שירות פעיל. אחד מהם, מיחידת דובדבן, העביר זמן רב בניסיון למכור לי את היתרונות הטמונים בלהיות מתנקש. כל שאצטרך לעשות, הבטיח לי, הוא לעבור בהצלחה את הגיבוש - ואני בפנים. כשישבתי מול הקצין שבא לשמוע את בקשות ההצבה שלנו, הבחור הבלתי נלאה ההוא ניפנף לי מהחלון בכומתה האדומה שלו מעבר לכתפו של הקצין המראיין, שהמשיך במעשיו בלי לשים לב לפעילות הענפה מאחוריו. אבל אני לא רציתי ללכת לדובדבן. רציתי ללכת הביתה.

     

    אף אחד פרט לכמה חברים קרובים לא ידע שבאותה נקודה בזמן נדדו המחשבות שלי מאיך להשיג את הכומתה האדומה לאיך לצאת מהמדים הירוקים. ממש כמו ב"ג'רי מגווייר", הדרך הכי קצרה להסביר את מה שעבר עלי היא שבוקר אחד התעוררתי וגיליתי שצמח לי מצפון. דרך ארוכה יותר תתחיל בזה שהייתי קלישאה אמריקאית: ישראלים טוענים תמיד שאם נולדת בארצות הברית, הרי שאתה בהכרח ילדותי בהרבה מבן גילך שנולד בארץ הקודש. ובכן, אני ההוכחה החיה לנכונותה של הקלישאה. אני האמריקאי ההוא שרצה לשחק בחיילים, ונבהל עד עמקי נשמתו האינפנטילית כשגילה שזה הכל חוץ ממשחק. אבל מי אמר שלהיות ילדותי זה דבר רע? ומי קבע שלשמר את תמימותך זה דבר נאצל פחות מלאבד אותה?

     

    אם בילדותי ובנערותי הייתי משוכנע מעל כל ספק שהשירות הקרבי הוא המסלול בשבילי, ברגע שהחלתי לפסוע בו הבנתי שעשיתי טעות איומה. כילד - אוקיי, כילד אמריקאי - לא היתה לי שום תחושה של ערך עצמי, שום ביטחון שעליו יכולתי לבנות איזושהי זהות משלי. אז פשוט נמנעתי מלשאול מי אני, ושיככתי את התהיות ואת הנטייה הנוירוטית שלי לשנאה עצמית באמצעות כמות גדולה של ויטמין צ'. אבל כל התובנות האלה הגיעו רק שנים אחר כך. באותו זמן חשתי כמי שנמצא במצב של חיים או מוות, וחייב לצאת ממנו. יצר הישרדותי ותו לא. הסיבה האמיתית שבגללה יצאתי בכלל לגיבוש של הצנחנים, שבו הורשו להשתתף רק עולים חדשים מעטים, היתה שזה חסך לי לילה בשטח: אלה מאיתנו שהתקבלו זכו בשנת לילה טובה במגורים. אני נשבע במה שנקרא אלוהים.

     

    כל זה לא אומר שפיקששתי בגיבוש. להפך, מבחינה גופנית יצאתי מלך. מאוחר יותר, בטירונות, עצר אותי קצין אחד ושאל אם אני מזהה אותו. לא זיהיתי, והוא הזדהה כמי שפיקד על הגיבוש ואמר שהייתי מדהים. הוא כנראה התכוון ליום שבו הריצו אותנו עם שקי חול כבדים על הכתפיים, ואני עודדתי עולה חדש אחר להמשיך ולא להישבר. הילד ההוא סיים את האימון, אבל לא התקבל לצנחנים. אני לעומתו עשיתי צעד נוסף בדרך להגשמת החלום שלי, רק שבינתיים הוא הפך לסיוט.

     

    ביום שישי אחד, במהלך שיחת מ"מ, נתבקשתי לעמוד עם בחור נוסף לפני כל המתכנסים. המ"מ היה בדיוק במהלכה של כניסה כללית במחלקה, בביצועים הנחותים שלה ובמשמעת הלקויה שלה, כשאמר לכולם להביט בי ובו. אנחנו, הוא טען בלהט, המודל שממנו הם צריכים לקחת דוגמה. לא היה לי הרבה מה לעשות בקשר לזה חוץ מלעמוד שם ולהרגיש כמו מתחזה.


     

    עין לציון צופייה

    כשהקצו לנו נשק אישי תקפה אותי בחילה פיזית. בכלל, מרגע שהחלפתי את מדי הג'ובניק באלה של הצנחן הרגשתי כמי ששוקע עמוק יותר ויותר לתוך בור שלא ניתן להיחלץ ממנו. פנטזיה אחת ליוותה אותי במשך כל חיי, ודווקא כשהיא נעשתה חלק מהמציאות שלי גיליתי שבקצה הקשת בענן אין זהב, אלא דם ושנאה וחורבן.

     

    במחלקת העולים החדשים היו חמישה אמריקאים, דתיים מברוקלין. אחד מהם, ואני רציני לגמרי, היה שתי טיפות מים יאסר ערפאת. כשהגיע הזמן להחזיר את התחמושת שלנו, כל החמישה מילמלו "עוד ערבי שלא יצא לי להרוג" עם כל כדור שהסירו מהמחסנית. פניתי למפקד הכיתה שלי מתוך מחשבה שהוא ירצה לעקור כל סימן לאלימות בקרבנו; הוא השיב שאין זמן לטפל בדברים כאלה בקורס לעולים. אלא שגם היחידה הקרבית שלי לא היתה שונה בהרבה: היה אצלנו ילד מקריית ארבע שהבהיר כי מבחינתו הוא גר קודם כל בשומרון, ורק אחר כך בישראל. שקודם כל הוא מעריץ את הרבי שלו, ואחר כך את ראש הממשלה. לא רציתי לשמור על התנחלות עם הבחור הזה.

     

    את המקלחת הכי קרה ללהט הציוני שלי סיפק אחר צהריים אחד בבסיס. עמדנו מול גבעה מכוסה עשבים, המפקד שיבח אותנו על היותנו חלק מיחידת עילית, ואז הכריז שהדרך להצלחה תלויה ביכולתנו לנקות את הגבעה בידיים חשופות מכל העשבים ההם. החבר'ה הסתערו בצרחות על משימת הגינון, ואני הבטתי בהם בתימהון. אני מניח שלא סתם אומרים על חיילים קרביים שהם "מורעלים".

     

    ככל שנעשיתי מודע יותר לפער בין הצבא שדמיינתי לזה שבו שירתתי, הלכתי והתפוררתי מבחינה רגשית. כשזה לא הספיק התפרקתי גם פיזית, ופיתחתי אסתמה. מה שהתחיל כשיעול נורא ומטריד במהלך הטירונות הפך לבעיית נשימה של ממש, פיתרון שמיימי לכל בעיותי. כשאובחנתי ניגש אלי המפקד שלי, ובארבע עיניים הציע לי משאף. הוא הסביר שניתן להתמודד עם המצב בלי לערב רופאים. הייתי צריך להיות המום, אבל היה ילד בכיתה שלי ששיקר לגבי הדיסלקציה שלו כדי לא להיפלט מצנחנים, אז לא הייתי. ובכל מקרה, לא היתה כל לי כל כוונה לפספס את דלת היציאה הזאת מהמסגרת הקרבית. סירבתי למשאף והסברתי למפקד שבכל הנוגע לבריאות שלי, אני מעדיף לדבוק ברופאים.


     

    שיחת המפקד האחרונה שלי ביחידה היתה מלאה בסיפורים על כל הבחורים שלא הצליחו להתמודד עם השירות בצנחנים. ספציפית, על אלה שנכשלו ואיכזבו את עצמם ואת מדינתם בגלל שהיו חלשים יותר מהאסתמה שלהם. מיד אחר כך גולל באוזני המפקד את מעללי הגבורה של אלה שהתמודדו ונשארו בחיל, המשיכו במרוץ למרות בעיות הנשימה. אני הקשבתי וחשבתי על זה שהניסיונות הכנים שלו לשכנע אותי להישאר עולים לי בעוד סוף שבוע בבסיס הצנחנים.

     

    בימים האחרונים שלי בצבא ניסיתי לעבור לדובר צה"ל, יחידה שמעניקה ניסיון מעשי בתקשורת שיכול לשמש אותך גם אחרי השחרור. אלא שאיש הקשר שלי שם, איזה שמעון אחד, קבר את הראש שלו כל כך עמוק בתוך התחת של מישהו במעלה שרשרת הפיקוד, שהישועה לא הגיעה מתוך המערכת. היום אני מודה למה שנקרא אלוהים על כך שלא נותרה לי ברירה אלא לעזוב.

     

    ברוך הבא לסיפור, מר קב"ן. אמרו לי שבחירה בנתיב הזה תכתים אותי בחברה הישראלית, ואני חשבתי על הדילמה המשוגעת שעמדה מולי: להישאר במדים ולהקריב את מה שנותר מהנפש שלי בסיוע לתעשייה של מוות והרס, או להיות מתויג כאחד שלא מוכן לשרת את המדינה, אפילו אם זה כרוך במחיר אישי. אבל ייתכן שדילמה היא לא הגדרה מדויקת, כי כמו שראיתי את זה מרגע שפקחתי עיניים, לא מדובר בשירות הצרכים ההגנתיים והלגיטימיים של אומה - אלא בתרומה ישירה לאלימות החיה והבועטת שקיימת כמעט בהכרח בכוח כובש. זה היה הצד האפל שאף אחד לא דיבר עליו. המציאות האמיתית של השירות בצה"ל.

     

    בעצם גם זה לא מדויק, כי אדם אחד כן דיבר על זה: חייל אחר ב־101 שדרש להשתחרר מקרבי. בחור ענק, אחד שכאילו נולד למלא את תפקיד הצנחן. שאלתי אותו למה, והוא ענה שהמדינה ואזרחיה שיקרו לו. קרבי זה לא שירות מכובד ועטור תהילה, הוא אמר. קרבי פירושו ויתור לא על העצמי האנוכי שלך כמו שסיפרו לו, אלא על האנושיות שלך.

     

    אם ככה נראה הטבע האמיתי של החברה הישראלית, חשבתי, זה משהו שאני לא יכול לכבד. לא יכולתי להאמין שאשרת איזה רעיון נשגב בכך שאשאר ואירה באחי בני האדם, או אהפוך את עצמי למטרה שבני אדם אחרים יוכלו לירות בה.

     

    עוד לא אבדה תקוותנו

    פגשתי חיילים שהרגו, או שהיו קרובים לזה. בערב שישי אחד פגשתי בחור שהרג לראשונה באותו שבוע, וכדי להתמודד עם הטראומה נשען על כמויות ענק של אלכוהול וזונה אחת. הוא סיפר לי על התחושות שעלו בו כשאביו הכריז בהדרת כבוד שבנו "הרוויח חריץ על החגורה שלו". ברנש אחר, עולה חדש שבכה מרוב אושר כשנאמר לנו שהתקבלנו לצנחנים, היה במבצע שהותיר אותו נטוש בכפר פלסטיני. חבר משותף סיפר לי שהוא תפס ילד קטן, הצמיד לו רובה לראש, וככה חילץ את עצמו. הילד מצידו השתין במכנסיים. לא היה לי מושג איך אגיב בסיטואציה דומה, אבל ידעתי שאני חייב להימנע מלהיקלע אליה. זה היה גבול האנושיות, וסיפורי האימה האלה הבהירו לי עד כמה אני לא רוצה לחצות את הגבול הזה. כבר אמרתי לכם, עוד אמריקאי נאיבי.

     

    כשהמסלול הקרבי שלי הסתיים הצטוויתי להתייצב בחברון, לשבת בחדר ולצפות בכמה מסכי טלוויזיה. רצו שאהיה האח הגדול הישראלי לפלסטיני הקטן, רק בלי האהבה והכבוד והאמון שאופייניים לרוב הקשרים המשפחתיים. הודעתי לקב"ן שאני מתכוון לסרב לפקודה, והוא ביקש שאבוא לראות אותו במקום להסתבך עם המשמעויות של מהלך כזה. כשהגעתי למשרד שלו הוא השמיע את פסק הדין הסופי: "אתה לא נמצא יותר בהלך הרוח הנדרש לחייל". הייתי בחוץ עוד לפני שהספקתי להגיד "וואו, מדהים, איך עלית על זה?". נתנו לי מסמכי שחרור, ואמרו שאם ארצה לקחת חלק בשירות המילואים, עלי להיות בקשר בעוד שנתיים. לא ביקשתי את המספר.


     

    אבל כן נשארתי בישראל. מצאתי דירה ברמת אביב וחלקתי אותה עם החברה שלי, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. גם עבודה חיפשתי, אבל לא מצאתי כלום, אז ניצלתי את זכותי לחינוך חינם כעולה חדש, ועברתי לבאר שבע כדי להתחיל בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

     

    כחבר בתוכנית בינלאומית לתואר שני למדתי באנגלית עם סטודנטים מכל רחבי הגלובוס: אמריקאים, קנדים, אירופים, ישראלים, ואפילו נוצרי ציוני מאינדונזיה. החלק הארי של הלימודים לא נערך בכיתה אלא בפאב ובארוחות ביתיות, שבאו תמיד עם אלכוהול וקטנות. היינו יושבים ומעבדים את ההרצאות ואת אירועי היום. בו בזמן תפסתי את עמדת הכתב הישראלי של New Voices, מגזין סטודנטים יהודי עצמאי שמחולק בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. דרך הניסיון החינוכי הזה - דרך הדיונים המתמשכים עם חברים יהודים, מוסלמים, נוצרים ואתאיסטים - התחלתי לחבר לעצמי תבנית של זהות אישית חדשה. כזאת שמדרגת חברים ומשפחה מעל אל ומדינה.

     

    אחרי הלימודים עברתי בחזרה לתל אביב. אף פעם לא עברה במוחי המחשבה לגור במקום אחר. כאן, בעיר העברית הראשונה, לא הייתי חייב להיות יהודי או ציוני; יכולתי פשוט להיות, כל עוד אוכל לחיות עם זה שהישראלי הממוצע לא יכול להבין את זה. ומכיוון שהייתי יהודי, לפי חוקי המדינה - ובמנותק מההגדרה העצמית שלי, תהיה אשר תהיה - יכולתי ליהנות ממותרות כמו ביטוח רפואי, זכות הצבעה וגישה לכל מה שלאומי.

     

    התחלתי למלצר ב"אורנה ואלה". הכסף היה נהדר, ויכולתי להרשות לעצמי לגור בדירה על החוף. כתבתי על מוזיקה, אמנות, מחול וגסטרונומיה עבור מוסף סוף השבוע של ה"ג'רוזלם פוסט", והרגשתי מבורך. העיר נפתחה בפני במובן הכי אינטימי של המילה, ואני התאהבתי בחוף, בקפה, בבירה, באמנות, בנשים. אבל בסופו של יום, המקומיים תמיד דאגו להזכיר לי שאני אמריקאי שעזב את ארץ האפשרויות ההרבה יותר מגניבות.

     

    עד היום, כך לפחות נדמה לי, כולם מניחים שמשהו לא בסדר איתי. ישראלים מסתכלים עלי בפליאה כי השארתי מאחורי את כל מה שהם משתוקקים לו בעצמם; לחיות בארץ הזאת מתוך בחירה נראה להם כמו תוצאה של היגיון לקוי במקרה הטוב, ושיגעון מוחלט במקרה הסביר.

     

    הם טועים, כמובן. ברור שהמקום הזה לא חף מבעיות: יש כאן תרבות מיליטריסטית עם נטייה מובנית לקדש רטרואקטיבית את המטרות שבשמן אבדו חייהם של חיילים, יש כאן חוסר שוויון חברתי שנותר לא מטופל כי המשאבים הולכים על דאגות ביטחוניות מנופחות, וכמובן שיש כאן גם דאגות ביטחוניות אמיתיות לחלוטין. אבל אני מוכן לצעוק קבל עם ועולם, גם אם בקולי הבודד, שזה מקום לגיטימי לחיות בו.

     

    להיות עם חופשי בארצנו

    חוסר האמון הזה בישראל שמגלים הישראלים עצמם - המחשבה שאם מישהו רוצה לחיות כאן, זה יכול להיות רק בגלל מחויבות לדת או ללאום - הוא אחד הנזקים הגדולים שישראלים עושים למדינתם, לקיומם ולקיומה. הכי מרגיזה אותי הטענה שלאנשים כמוני אין זכות לשפוט או לבקר; לעיתים הרבה יותר מדי

     קרובות אני שומע, במישרין או פחות, שאם לא הייתי בלבנון ולא הגנתי בגופי על איזושהי התנחלות בעזה, אני לא יכול להבין. תאמינו לי, אני מבין. אולי בגלל זה אני נמלא זעם כשישראלים ויהודים אומרים לי שישראל היא בסך הכל בסדר, כי מקומות אחרים הרבה יותר גרועים. חשבתי שאנחנו אמורים להיות העם הנבחר, לא העם הפחות גרוע.

     

    טיעון אחר שאני שומע לעיתים קרובות הוא שישראל היא ביסודה מדינה הגונה, כי היא מאפשרת להומואים מוצהרים ולדתיים ולחילונים ולפליטים אפריקנים לחיות זה לצד זה. ככה מדברים אנשים שמתבלבלים בין תל אביב לישראל, ואולי במידה מסוימת של צדק, כי בעיר הזאת טמון הכוח להציל את שאר המדינה.

     

    לחיות בתל אביב זה דבר אדיר. אנחנו יושבים בבתי קפה ומשתכרים בברים, החלל הציבורי שלנו מכוסה באמנות רחוב, ויש מצבורים שלמים של חנויות בוטיק במחירים סבירים. במסעדות אתה יכול למצוא כמעט כל דבר שבא לך לאכול, וברוב המקרים תיפול טוב. התפאורה היא עירונית־בינלאומית, כזאת שיודעת בדיוק מה היא מחפשת. והקטע הוא שאנחנו, התל אביבים, אוכלים חרא בגלל זה. אומרים לנו שאנחנו חיים בבועה, וזה נכון: אנחנו חיים בבועה של נורמליות, ואנחנו לא מתנצלים על זה. אנשים מבחוץ מנסים לפוצץ את בועת הנורמליות שלנו כאילו היא לא נורמלית, והאמת היא שגם זה נכון: לא נורמלי להתעקש על נורמליות כשאתה ממוקם בול באמצע של אבנורמליות.

     

    במהלך מלחמת לבנון השנייה נכנסה בנו חצי מדינה. כל מי שחי צפונית לנתניה (שלא לדבר, כרגיל, על מזרחית לכפר סבא) אמר שאנחנו לא יודעים כלום על סבל. תל אביב היתה הפרדיגמה של אנשים שלא אכפת להם, ואני הרגשתי שאי אפשר להדגיש בצורה ברורה יותר את חוסר האמפתיה הישראלי הבסיסי. הרי כל מי שהיה לו מקלט אפשרי בתל אביב הגיע הנה. ב"אורנה ואלה" הופצצנו באופן קבוע בפליטים מהצפון שביקשו הנחת סולידריות. היינו הכי ערבים זה לזה שאפשר להיות, ועדיין אכלנו חרא.

     

    ואז מייק מת.

     

    החבר הכי טוב של אחי, הילד שגר מעבר לרחוב, עבר לישראל כדי להצטרף לצנחנים מיד אחרי התיכון. סבא וסבתא שלו ניסו להניא אותו מכך ואפילו ניסו לשחד אותו במכונית ספורט איטלקית, ההורים שלו ביקשו ממני לשכנע אותו לוותר על הרעיון, אבל הוא התעקש לרדוף אחר חלומו.

     

    אחי, שביקר בישראל לכבוד יום ההולדת ה־30 שלי, היה האחרון מחבריו של מייק שראו אותו בחיים. הוא פגש אותו בטבריה בחופשה שקיבל באמצע מלחמת לבנון השנייה, כמה ימים לפני שנהרג. מייק, שוויתר על גלגלים איטלקיים כדי להיות חייל ישראלי, אמר לאחי ש"הם פשוט שולחים אותנו למות שם".

     

    הוריו של מייק רואים בו קדוש. אחרי לכתו הם השמיעו קריאות לנקום את מותו. ואני? אצלי היה רק כאב. הנורמליות לא הציעה שום מקלט, הבועה המפורסמת לא מנעה שום צער. אבל גם המוות הנורא הזה לא שינה את הבחירה שעשיתי: בין סוחרי הפחד לנביאי השלום, אני מעדיף את האופטימיות העיוורת של האחרונים על פני השנאה המעוורת של הראשונים.

     

    ארץ ציון וירושלים

    המלחמה ההיא נגמרה, ומאז היתה עוד אחת, ואני עדיין חי כאן בבועה. תל אביב, ישראל, המזרח התיכון. כאן אנחנו נאחזים בנחישות בכל פיסת נורמליות שניתן לאסוף מתוך תקווה להישאר שפויים, ותוהים בקול רם מתי תיאחז גם שאר המדינה בנורמליות במקום בפחד. ממלחמת לבנון השנייה ועד היום נמשכת השיחה הזאת בבתי הקפה שלנו, בפאבים ובסלונים, שם שואלים את עצמם אנשים נורמליים מתי תפענח כבר מדינת ישראל את החרא של עצמה. מתי היא תבחר באהבה ובשלום, ותראה כי טוב. כי עד כדי כך טוב שהיא כבר לא תהיה מוכנה להתפשר על שום דבר אחר.

     

    אני, אתאיסט שנולד לאם יהודייה, שהגיע למדינה היהודית כציוני ונשאר בה כחלק מבועה תל אביבית של נורמליות, מייצג רק את עצמי. אלה הם חיי, זה הקול שלי, והוא אומר חד וברור שאני נלהב להיות חלק מהניסוי הציוני הזה.


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים