רשיון להרוג

שלושה סרטי פעולה הגיעו אלינו לאחרונה במהירות שיא ושברו קופות בהתנגשות מדהימה מול עינינו הצופות. "מרדף עצבני" של פטריק לוסייה הביא לנו את ניקולס קייג' כאבא נוקם על גלגלים מהגיהנום; "מהיר יותר" של ג'ורג' טילמן ג'וניור נותן לדוויין ג'ונסון (דה רוק) מסלול ישיר לנקמה משלו; וכמובן, "מהיר ועצבני 5" של ג'סטין לין ממשיך להציג את וין דיזל, פול ווקר וגל גדות ככנופייה ממונעת. המכנה המשותף לכולם: מכוניות מופרעות ומהירות במיוחד, נהגים שיודעים לתפעל אותן והרבה קטל בכבישים.

שלושה סרטי מכוניות? זה כבר כמעט פקק תנועה. אם תוסיפו לז'אנר המתגבש את "הצרעה הירוקה" של מישל גונדרי, שגיבוריו הפארודיים נלחמים בפשע באמצעות הרכב שלהם, או את "מכוניות 2" המאויר מבית פיקסאר שייצא בקרוב - הרי הגישה לבתי הקולנוע עוד עלולה להחסם. אבל למרות העומס, הצופים ממשיכים לעמוד - בתור לכרטיסים. מסתבר שאנחנו אוהבים את זה ככה, מהיר ועצבני, כפי שתועד בקופות הרושמות של בתי הקולנוע. 

מובן שלא מדובר בהמצאה חדשה: מ"מרד הנעורים" הטרגי עם ג'יימס דין, דרך "מרוץ מחוף לחוף" המשעשע עם ברט ריינולדס ו"מסלול מסוכן" עם סילבסטר סטאלון ועד "רכבת אל החופש", בו נכלאים ג'ון וויט ואריק רוברטס ברכבת דוהרת וכמובן "ספיד" - הקולנוע תמיד אהב את הכוחניות של כלי הרכב, צלילי המנועים, התנועות המעגליות של איברי המערכת המכאנית ואלו החדות והתקיפות של המכונית כולה.

הקולנוע מטבעו שואף לתנועה, לאנרגיה קינטית (ומכך הרי נובע שמו של הקולנוע - Cinema בלע"ז, בא מ-Kinema, המילה היוונית לתנועה). האחים לומייר הדגימו זאת כבר ב-1895, בהקרנת "Train at La Ciotat", המציג כניסת רכבת לתחנה. אגדה אורבנית מספרת שהקהל באולם נתקף בהלה וחמק אחורה, מחשש שיידרס על ידי הקטר הדוהר לעברו.

הרכבת של האחים לומייר

כך או כך, מדובר בחוויה אפקטיבית ומרגשת, ששוחזרה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, כמו למשל במקרה של "בלתי ניתנת לעצירה" של טוני סקוט, בו נלחם דנזל וושינגטון ברכבת שיצאה משליטה. גם מי שלא נהנה מנהיגה על האספלט המבוקע של ארצנו, לא יכול שלא להענג על חוויית הצפייה האינטנסיבית שבאולם הקולנוע הממוזג.

זהירות! דם על הכביש

אבל אם בעבר היתה זו המהירות והעוצמה שבמכונית, שנתנו את הכוח והמתח למפורסמות שבסצינות המרדף, כמו זו של סטיב מקווין ב"בוליט" (1971) למשל, הרי שהיום הקסם שלהם נובע מהיותן כלי משחית של ממש. נשק קטלני ואכזרי.

מרדף מהזן הישן. ארוך ומפותל

לא עוד מרדפים עתירי פניות ותפניות באוטוסטרדות באמצע המדבר או בטבורה המסתעף של העיר, בניסיון להדביק איזה פושע וללכוד אותו, אלא מסעות הרג נרחבים ושטופי דם. המטרה ב"מרדף עצבני", "מהיר יותר" ו"מהיר ועצבני" למיניהם זה לנהוג כדי להרוג. דוושת הגז משמשת במקרה הזה כהדק. 

את השורשים של התופעה אפשר לייחס לשנות השבעים הזועמות בקולנוע האמריקני, שהפיק לצד סרטי אקשן אלימים דלי תקציב, גם סרטי מכוניות רצחניות. פורץ הדרך בכביש הזה היה "Death Race 2000" ("קרב הדרכים 2000"), בכיכובם של דיוויד קראדין המנוח וסטאלון. העלילה מתרחשת בארצות הברית הדיסטופית, בה מתקיים מירוץ אכזרי לחיים ולמוות - של הנהגים ושל עוברי אורח תמימים.

"Death Race 2000". בלי דרך ארץ

הסרט של פול בארטל מ-1975 זכה לתחייה מחודשת בשנים האחרונות - הוא צוטט ב"חסין מוות" של קוונטין טרנטינו, פול וו.ס. אנדרסון יצר רימייק ב-2008 בכיכובם של ג'ייסון סטאתהם וטייריז גיבסון (שמככב גם ב"מהיר ועצבני 5") ואשתקד אף יצא לו סרט המשך ב-DVD. שלא לדבר על "Death Racers" מ-2008. מה כולם התעוררו פתאום?

"Death Race 2". אנדרסון ממשיך בקצב

אפשר לייחס את תחיית סרטי המכוניות הרוצחות דווקא לעולם משחקי המחשב. ההצלחה של סדרת משחקי "Grand Theft Auto", מ-1997 ועד היום, השפיעה ודאי גם על המסך הגדול. מסתבר שלפגוע בהולכי רגל סוררים וממושמעים כאחד - לדרוס אותם, לעלות עליהם ולחזור ברוורס - הוא משהו שמקדם הנאה חולנית משהו לאלה שנאלצים לרסן עצמם מאחורי ההגה בחיים האמיתיים.

כנהג וירטואלי לא אכפת לך לעבור את המהירות המותרת, להתנגש ברכבים, לשבור עצמות ולנתץ גולגלות על הדרך. לעזאזל, אפילו פנצ'ר בצמיג לא ממש מפריע לך. כל כך הרבה אדרנלין נפרק באקשן הסדיסטי הזה, שגורם הנעה והנאה לשחקנים. במציאות של תאונות הדרכים, האדרנלין הזה הוא ההורמון ממנו מדממות טראומות לכל החיים. אבל אנחנו כרגע חיים בסרט.

מי אמר די לקטל בכבישים?

ובחזרה לקולנוע: יותר מאשר לשמש לתחבורה או לסיפוק חוויית מהירות, התפקיד של כלי הרכב הסינמטיים הללו הוא לתווך בין הרוצח לנרצח, בין הנטיות הסדיסטיות של הצופים לסיפוק המרוכך שלהם על המסך, בלי להעיק על המצפון. כבר בימי "צוות לעניין" למדנו: יותר קל לנו לראות מכוניות מתעופפות באוויר ומתפוצצות על נהגיהן הספונים בפנים מאשר לראות גופות בשר ודם.

תכל'ס, ממש כמו בימבה החביבה או המכוניות המצוירות של פיקסאר, כלי הרכב מייצגים בעקיפין גם את בני האנוש שנוהגים בהם. כשאותם כלים מתרסקים ועולים באש, אפשר להניח שגם יושביהם החזירו את המפתחות לבורא, אבל בלי לחזות בתוצאות הנוראיות בגוף ובנפש. אנחנו והגיבורים יוצאים מזה בלי רגשות אשם.

הזוועה הדה-הומנית הזאת הודגשה בסרט "המכונית" ("The Car") של אליוט סילברסטין מ-1977, בו מכונית ללא נהג דורסת אזרחים תמימים בשולי הכבישים - מאבק בין מכונה שיצאה מכלל שליטה לאדם חסר האונים. אחר כך הגיעו גם "כריסטין" (1983, על פי רב המכר של סטיבן קינג), שמחסלת את נהגיה, או הצמיג האכזרי "Rubber" מ-2010. הרוצחים המכאניים הללו נכללים בז'אנר סרטי אימה, אבל כשהמכונה הקטלנית מאולפת על ידי נהג, זה נהיה בידור להמונים.

"המכונית". חסרת רחמים

מהיר יותר, חזק יותר, עצבני יותר - ככל שהכלי שלנו יותר גדול, הוא מחפה על אכזריות נוראית יותר. באופניים, למשל, זה לא כל כך אפשרי, כי הרוכב חשוף ומותו נגלה לעיני כל. נסו לדמיין אקשן אלים על אופניים והכי קרוב שתגיעו כנראה זה "חבורת אופני ה-BMX". המיומנויות של הגיבורים בכלי הרכב שלהם גבוהה, הביצועים מרשימים וגם המהירות, אבל ניקול קידמן וחבורתה מזכירים יותר בסרט את חסמב"ה מאשר את דיזל וחברי להקתו הקשוחים. 

איך רוצחים על אופניים? "חבורת אופני ה-BMX"

הסרט "חבורת אופני ה-BMX" היה להיט גדול בישראל ובעולם ב-1983, אולם לא הצליח לעמוד בקצב של הפקה אוסטרלית גרנדיוזית אחרת שהגיעה בתחילת שנות ה-80: "מקס הזועם" בכיכובו של מל גיבסון, שעלה על דרך המלך להוליווד בפול גז.

מקס הזועם 2 - בדרך אל המקסימום

בעולם העתידני-אפוקליפטי של מקס הזועם, בנזין יקר יותר מדם; הרדיאטור, הקרבורטור והאלמנט חשובים יותר מהלב, הריאות והכליות. וכך, בחסות המכונות, אפשר לקטול חיי אדם על ימין ועל שמאל - אפילו בלי לאותת. והיום, כש"מהיר ועצבני" ודומיו זינקו בעליה לראש טבלת שוברי הקופות, אפשר להודות שהעתיד של מקס כבר כאן. אפוקליפסה עכשיו.