קמתי כל בוקר בשבילו, התלבשתי לכבודו
הייתי כל כך מאוהבת. מאוהבת באופן שטמטם את חושיי ומוחי וחיי והגדיר את היותי. מאוהבת בו עד כלות נשמתי, אוהבת וסולחת ואוהבת ושוכחת ואוהבת... בבוקר, בעבודה, בערב, אחרי שבע כשהסתיימה שיחתנו האחרונה ביום, בלילה כשהייתי נוגעת בעצמי ומדמיינת איך הוא היה נוגע בי, וגם בחלום
הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
אני זוכרת כמה הערכתי יתר על המידה כל הברה שיצאה מפיו, כל פעם שמספר הטלפון שלו הבהב על צג הטלפון שלי. אני לא שוכחת איך קמתי בכל יום בשבילו, התלבשתי לכבודו, התאמתי חולצה למכנסיים ונעלי עקב מאתגרות לשמלה, חיכיתי לו, המתנתי בשקט, רציתי והשתוקקתי, פרפרים בכל מיני צבעים השתוללו לי בבטן, דיגדגו אותי בכל שנייה שהוא עבר במסדרון.
אני זוכרת איך הרגשתי יפה כשהוא בחן אותי, את גופי, את עיניי. אני זוכרת כמה בכיתי כשהקדיש זמן לכתוב לי ברכה ליום ההולדת וגם ליום ההולדת שאחרי. כמה שמחתי כשהתקשר אלי אחרי שנולד בנו הראשון, כמה גאה הייתי על החברות שיצרתי איתו אף על פי ולמרות הכל.
חלומות בהקיץ באו לבקר תכופות וסחפו אותי לחופים רחוקים
הייתי כל כך מאוהבת. מאוהבת באופן שטמטם את חושיי ומוחי וחיי והגדיר את היותי. מאוהבת בו עד כלות נשמתי, אוהבת וסולחת ואוהבת ושוכחת ואוהבת .... בבוקר, בעבודה, בערב, אחרי שבע כשהסתיימה שיחתנו האחרונה ביום, בלילה כשהייתי נוגעת בעצמי ומדמיינת איך הוא היה נוגע בי, וגם בחלום. חלומות בהקיץ באו לבקר תכופות וסחפו אותי לחופים רחוקים, משתעשעים בו כרצוני, הופכים אותו לדמות שייחלתי, לגבר שתמיד רציתי שיהיה שם על ידי.
והוא היה שם. באמת. שנים על גבי שנים. לא עזב גם כשעשיתי דברים נוראיים. הוא היה שם, ממניעיו שלו. שלא קשורים כהוא זה לרגש שהעביר אותי לחיות במין גן עדן-גיהנום, שעשה בי מנגינות קלאסיות ורוקיסטיות, שעורר בי את היצר שיצר בי יצירה...
ועכשיו, משהו בי מרגיש רע.
הייתי לא מזמן בבר מצווה. כבר ביקרתי בעבר באולם הנחמד הזה. חתונה. זכרתי כל רגע של שהייה בו. את קבלת הפנים שהוא היה חסר בה, אותה עם שמלתה הלבנה וחיוכה המולבש בקפידה. את החופה. מין נובמבר שכזה שנחקק בליבי והזכיר שוב שאני, כמו בסיפור הקודם נשארת מספר שתיים. ואז זה היכה בי! שלחתי לו מייל מהאייפון שלי: "אני נמצאת באולם הזה ויש לי דז'ה-וו מטורף", כתבתי לו והוספתי " איזה חתיך היית". התכוונתי ליופייה של מערכת היחסים איתו בטרם התפכחתי...
לא נשארתי לנאומי הבר מצווה, כי הלב שלי לא יכול היה לשאת את זה. ברחתי משם כל עוד נפשי בי, ברחתי משם כדי לברוח מעצמי. מבדידותי, ממי שהפכתי להיות בלעדיו, בלי האהבה שמשכה אותי אליו....
והוא עוד מופיע פה ושם. הקשר בינינו כביכול עוד קיים. המילה "כביכול" יכולה להסביר דבר או שניים. אולי אפילו יותר. ההתאהבות ההיא מתה, ולא בטרם עת. היא גססה לאיטה. כמו שקיעה. נתנה לי מספיק זמן להתרגל למותה. התחיל להחשיך, בהתחלה רק קצת, ואז זה הגיע, לא הצלחתי לראות אפילו לא כוכב אחד קטן שינצנץ או לפחות יבטיח בקול ענות חלושה שאי פעם אהיה אני האשה הראשונה.
אין פרפרים או דגדוגים. אין גם סערות או פסגות מרהיבות
והנה למרות החושך ההוא, אני מתפקדת. ולמען האמת באה הזריחה, ואור השמש נחמד לי. אבל איכשהו מזג האוויר אף פעם לא בהיר כמו אז. התרגלתי. אין בשביל מי לקום בבוקר. אני קמה בשביל עצמי. אין בשביל מי לעשות דיאטה וללכת למכון כושר ולהתלבש יפה. אני עושה זאת בשבילי. אין פרפרים או דגדוגים. אין גם סערות או פסגות מרהיבות... יש הרבה כלום. ריקנות. התעסקות מיותרת בטפל ולא בעיקר.
כן, אני חיה. אני מתפקדת. אני גם בת טובה ואחות נהדרת. אני סטודנטית שמצליחה חרף הקשיים. אני אשה. אני גם מבלה ורוקדת לפעמים. רק שהבנתי פתאום מאיפה ברחתי באותו היום. ולאן השתוקקתי. הבנתי גם למה כעסתי עליו בפעם האחרונה שכתב לי. הבנתי. שהייתי רוצה בדיוק כמו רגע לפני שהתחלתי לכתוב, בדיוק כמו בסדרה שראיתי - להרגיש שוב את שאבד לי. להרגיש את ההתלהבות ואת השמחה, את החשק והרצון לקום בכל בוקר לעוד יום של שגרה, את תחושת האמת שבשקר שקוראים לו אהבה.
אבל אני פחדנית. מרוב כוויות ושברים ודוגמאות הרסניות, אני בוחרת להסתובב במעגלים בתוך חדרי, לחלום רק על עצמי, להיאחז במשפחתי. לצפות ב'האוס' שוב ושוב, בלופ חסר כל היגיון. לבהות בלורי המופלא, כאילו שדמות המיזנתרופ חסר האמפתיה שהוא מגלם תקפוץ מהמסך להציל את ליבי המפרפר, המאותת מוות רגשי, את עיניי הרדומות, ותנער אותי מעצמי, מהשיממון והאומללות שלי. אולי הוא ימצא סיבה ופתרון, כי אני לא מצליחה, ואולי כדאי להודות שאני חושבת שאף פעם לא אצליח.
כבר כמה שנים שאני לא רוצה לוותר, אבל יש מחסום עקשן שלא מאפשר לי לחזור ולהעז להתאהב. זה שומר עליי, על חירותי, על עצמאותי, על ה"לבד" הקדוש שלי, אבל גם מחבל... בנפשי, בשמחתי, בעתידי. אילו רק יכולתי להתאהב בשלישית.... ולהרגיש.
עוד פעם אחת ודי.
לפנייה לכתב/ת 
