סרט וראיון: קומדיית הטעויות של ראנו דיק
רני שטיינר רצה להעביר את סיפורי הפרברים האמריקניים לקריית אונו של שנות ה-90. הוא כתב תסריט וצילם, ואז החלו התקלות ששינו הכל והוסיפו קסם לסרטו "העלבת את צחי". "האלתורים השפיעו על הסרט. הלכנו לכיוונים מופרעים", הוא אומר
הפקה של סרט היא פרויקט מורכב, שגם עולה לא מעט כסף. לכן, נדרשת תוכנית פעולה מוכנה מראש, על מנת ליצור הפקה מגובשת. אבל בנוף הקולנוע העצמאי ונטול התקציבים בישראל, קורות לא מעט תקלות - לפעמים כאלה שמאיימות על השלמת הפרויקט.
זה הסיפור של הסרט "העלבת את צחי" של רני (ראנו דיק) שטיינר, שצלח לא מעט מהמורות עד השלמתו. באופן די מפתיע, דווקא האלתורים שנדרשו הוסיפו המון קסם וחן, כפי שאתם יכולים לראות בסרט.
את פרויקט "העלבת את צחי", פיתח שטיינר על רקע התהפוכות שעברו על בית הספר לקולנוע "קמרה אובסקורה" בו למד. אחרי שכתב את התסריט (המבוסס על הסיפור הקצר "איש שלג" של טום פרוטה) לסרט גמר במהלך הלימודים, נסגר בית הספר בשל קשיים כלכליים, והוא מצא עצמו יוצא להרפתקאה מלאה בתפניות שערכה כמעט שנתיים עד השלמת הסרט ב-2006, בתמיכת קרן רבינוביץ'.
"את ההשראה לסיפור קיבלתי מפרוטה, סופר שחביב עליי מאוד, וכך גם העיבודים הקולנועיים לספריו", הוא מספר. "העלילה שונתה מהפרברים של ניו ג'רזי והועתקה לקריית אונו המשמשת כחלופה פריפריאלית ישראלית טיפוסית, למרות שלא הייתי שם מעולם לפני. תקופת העלילה שונתה לשנות ה-90 - השנים בהן הייתי בן טיפש-עשרה. המבט לאחור אל הניינטיז אמור להיות מפוכח ומשועשע, לאו דווקא נוסטלגי".
שטיינר ומגירה על הסט של "העלבת את צחי" (צילום: יסמין דיוויס)
"התסריט התרחק מאוד מהסיפור המקורי והלך למקומות אחרים לגמרי. מפאת חוסר ניסיון ותקציב ובעיות הפקה בלתי נדלות, הסרט כמעט ושוכתב פעמיים; פעם בזמן הצילומים ופעם בעת העריכה. התוצאה המעט ניסיונית מוסיפה לטעמי חן של נאיביות לגיבורי הסרט".
פיסת אמריקנה בקרית אונו
למרות העלילה המתרחשת בקרית אונו, רק שוט אחד, ולא משמעותי, צולם בעיר. במהלך צילומי הסרט נדדו שטיינר וצוותו בין לוקיישנים שונים - תל אביב, רמת גן וראשון לציון. אבל המשיכה של הבמאי לפרברים נשארה והוטמעה בעלילה, למרות התזוזה בין אתרי הצילום. בניגוד לטוד סולונדז, טום פורד ובמאים אמריקנים אחרים, שמנסים לחשוף את מה שמתחת לפני השטח במשפחות המעמד הבינוני בארצות הברית, שטיינר מחפש את הקסם בפרברים.
"אני לא רוצה להיות ביקורתי, אני מחבק את הפרברים ורואה את הדברים הטובים", הוא אומר, "בסרט אני מתמקד בצעירים שגדלים שם. הם הגיעו לשם לא מבחירה, אלא בגלל שההורים החליטו לגור שם. הם מודעים לזה ורוצים לצאת משם. אני מזדהה עם זה. גם אני הייתי כזה בתור נער. אחרי בית הספר היינו יוצאים להסתובב בשכונה ומחפשים מה לעשות. אני אוהב קומדיות נעורים אמריקניות, ולקחתי מהן את הקריצה, הקלילות וההומור".
מגירה. תרבות האקראי - כמו במכונות מזל
אבל האווירה החביבה ומלאת הקסם, אין בה כדי להעיד על הליך היצירה. כבר מהשלב הראשון נתקל שטיינר בקשיים, כשראש מגמת הקולנוע בקמרה אובסקורה, עקיבא טבת, העריך כי התסריט לא ראוי לשמש כסרט גמר. מאחר והמורה לתסריטאות צביקה קרצנר כן אישר את התסריט, שטיינר החליט בכל זאת ללכת על זה, וכשנשאל מי ירצה שישמש כחונך שלו, הצביע על בועז דוידזון ("חגיגה בסנוקר", "אסקימו לימון"). "בכל מקרה, בית הספר נסגר, וזה כבר לא היה רלוונטי, אבל אני בכל זאת עוד מקווה לעבוד איתו", נזכר שטיינר.
צ'רלי וחצי
ההתחלה לא היתה מבטיחה וגם ההמשך לא היה קל. "ליהקתי לתפקידים המקוריים את חברי להקת "המיותרים", אבל אז הכל השתנה מסיבות הפקתיות כאלה ואחרות. למשל במקרה של בני, שהיה אמור להיות הדמות הראשית. מכיוון שאדם קומן שגילם אותו התגייס במהלך הצילומים והסתפר, נאלצנו לשנות את התסריט ואיסי, אותו מגלם המוזיקאי צ'רלי מגירה, נהיה הגיבור".
הדמות האפלה של איסי די מחזיקה את הסרט?
"הדמות הזו מאוד אפלה, וזה מקסים. הוא קצת כמוני בהקשר הזה - ווירדו שלא מוצא את עצמו בפרברים. צ'רלי כבש אותנו מההתחלה - מה שהפך את דמותו באופן טבעי למרכזית. רק פתחנו את המצלמה והיא התמגנטה אליו. הוא שחקן מדהים, למרות שלא למד משחק מעולם. היה לי ממש כיף איתו, ורק חבל לי שהוא לא כל כך נהנה. בשלב מסויים הוא אפילו עשה לי קצת דווקא וגם הוא החליט להסתפר באמצע. כולם מעירים על זה בסרט".
מגירה וקומן. טייק 1
מגירה וקומן. טייק 2
מלבד התספורות המשתנות, אפשר להבחין כי בסרט מצולמות שלוש מכוניות שונות - עוד צרה מהצרות ההפקתיות ששטיינר נאלץ להתמודד איתן. "חיפשתי אוטו ולבחורה שהכרתי היתה מכונית פורד משנות ה-80 - שממש רציתי לסרט. היא סירבה להשאיל לי אותה. אבל אחרי שלחצתי ערב תחילת הצילומים, היא הסכימה לתת לי אותה בתנאי שלא יקרה לה כלום. כמובן שכבר בטייק הראשון נגרם לה נזק".
האלתורים הרבים בסרט השפיעו על הסחרור שבסופו?
"ברור. העניין הוא שלמרות שכבר חרגנו לגמרי מהסיפור המקורי, היו סצינות שצילמנו ומאוד אהבתי ורציתי לשמר אותן. עשיתי שמיניות באוויר כדי שהן ייכנסו - כמו למשל הסצינה בה איסי ובני פורצים לבית, שצולמה יום לפני הגיוס של אדם. רציתי להשאיר אותה בסרט, למרות שהיא כבר פחות השתלבה. בגלל זה הלכנו למקומות מופרעים לגמרי".
צ'רלי מגירה. אפלוליות במגוון תספורות
לצד צוות השחקנים בסרט מופיע גם נער הלוקה בתסמונת דאון - עוד פרט שנותר מהסיפור של פרוטה, ששטיינר רצה לשמר. "מצאתי את גיל בקבוצת תיאטרון מיוחדת ושאלתי אם ירצה להשתתף בסרט והוא היה חמוד וממש שמח. לא היה קל תמיד, אבל התחברנו איתו והוא לקח ימי חופש מהעבודה רק כדי להסתובב איתנו".
מאז "העלבת את צחי" לא עשית עוד סרטים. למה?
"זה תמיד עומד על הפרק, אבל אני לא מוצא דרך להפיק ללא קרנות. אני לא אוהב את הפורמט של אינדי ובארץ רוב הסרטים העצמאיים הם נסיוניים ואותי זה פחות מעניין. לא השתלבתי בתעשייה כי קשה לי להיות בורג במערכת ואני לא מאמין שזה מה שיקדם אותי. בינתיים עבדתי בחיי הלילה בתל אביב וגם הייתי בייביסיטר לילדים קטנים, ובמקביל אני כותב וחושב על רעיונות. הקולנוע ממשיך לבעור בתוכי".
לא אוטו דבר
בשלב זה, שטיינר מנסו את מזלו באמצעות קרנות הקולנוע השונות, להן הגיש הצעות לפיצ'רים קומיים-דרמתיים. "הגשתי סינפוסיס לפיצ'ר שנקרא 'צעירי הנקם' ועוסק בשני צעירים מיריחו שחודרים לקזינו בעיר ערב האינתיפאדה השניה, מתחככים במהמרים הישראלים ומנסים לשדוד את המקום, אבל קיבלתי דחיה ועברתי לפרויקט הבא: קומדיית מתח בשם 'איפה האוטו?' שסינופסיס שלה נמצא על שולחנם של הלקטורים ואני מקווה שהם יאשרו לי אותה".
"איפה האוטו?" עוד תקלה הפקתית מופלאה?
"במקרה הזה מדובר בעלילת הסתבכותו של חוקר מצ"ח, בחיפוש אחר מכונית רנו 4 שנעלמה מאחת מיחידות צה"ל". נשמע מסקרן. זה הזמן לפנות אל הלב שלכם, הקוראים: יש במקרה למישהו מכם רכב בדגם המתאים להשאיל לשטיינר?
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
