זהו זה: הרגע לעשות סדר בחינוכית

הנה חידה: איזו מערכת משדרת כיום בשלושה ערוצים שונים, ומתחרה על הרייטינג גם נגד עצמה? אצל מי נחתכת אחת מתוכניות הדגל מדי יום באמצע, וממשיכה בערוץ אחר? בין הפותרים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט - מתנה ארכאית משהו, שמזכירה ודאי לבוגרים מביניכם את ימי "זהו זה" העליזים. אבל הצורה הזאת שבה ממשיכה לפעול הטלוויזיה החינוכית בעידן הרב-ערוצי ארכאית לא פחות. כעת, עם המינויים החדשים הצפויים בצמרת החינוכית ורשות השידור, נוצרה הזדמנות להקים רשות חזקה אחת לשידור הציבורי בישראל.

קצת היסטוריה: הטלוויזיה החינוכית היתה חלוצת השידורים בישראל, והחלה את דרכה במרס 1966. בהמשך סופחה למשרד החינוך כיחידת סמך, שם היא ממוקמת ומתוקצבת עד עצם היום הזה. רק שנתיים אחריה נוסדה הטלוויזיה הכללית, החיה בעיקר מתשלומי האגרה. בימים בהם התקיים ערוץ בודד בישראל, חולק זמן האוויר בין השתיים: הבוקר והצהריים לחינוכית; שעות אחר הצהריים והפריים-טיים של הערב - לכללית. מאז זרמו הרבה מים ברוממה וברמת-אביב, וכך הגענו עד הלום - עם מקורות מימון שונים וריבוי ערוצים (11, 22 ו-23 לחינוכית; 11 ו-33 לכללית).

בערוצים המשותפים "קופץ" השידור מגוף לגוף על פני היממה, עד כדי מצבים אבסורדיים: "ערב חדש" הוותיקה מופסקת ב-17:30 בערוץ הראשון וממשיכה בערוץ 23, בעודה מתחרה בתוכנית האקטואליה "עושים סדר" - אף היא של החינוכית - בערוץ 2.

"תוכנית החלוקה" ההיסטורית בין "כללית" ל"חינוכית" אולי עוד מספקת כמה ג'ובים בכירים, אולם כיום, אין בה כדי לקדם את השידור הציבורי ולשרת את הציבור. עם הכפילויות, הקפיצות ובזבוז המשאבים, כמעט בלתי אפשרי לאפיין ולייחד את הערוצים השונים. גם למיטב המוחות אין סיכוי לבנות פרוגרמינג רענן ורלוונטי, שיוכל להתחרות בטלוויזיה המסחרית ולספק לה אלטרנטיבה הולמת. 

המודל שאני מציע פשוט: שני הגופים יאוחדו תחת רשות אחת ו-ועד מנהל אחד, ויפעילו שני ערוצים בלבד (במקום ארבעה): הערוץ הפתוח (1 או 11 בכבלים ובלווין) ישדר לכלל האוכלוסייה שידורי אקטואליה, דרמה, ספורט, בידור וסרטים דוקומנטריים. לצדו, ערוץ 23 בכבלים ובלווין ישדר מבוקר עד ערב שידורים לילדים ונוער, ואילו במהלך הלילה - שידורים לאוכלוסיות מיוחדות. בראש כל ערוץ יעמוד מנהל, שיוכל לעשות שימוש בכוח האדם ובאמצעים הטכניים גם של הערוץ המקביל. "ערב חדש", למשל, תאוחד עם מערכת "מבט", ותיהנה מניידות ומאמצעי שידור שכה חסרים לה היום לתחרות. 

ההסתדרות נגד העובדים

אולפני החינוכית ברמת-אביב יופעלו בניצול מלא עד לשעות הלילה, ויעמדו גם לשימושן של הפקות הרשות השונות. במקביל, יבוטלו (ואולי יימכרו) שטחי נדל"ן יקרים של הרשות בקריה בתל-אביב. בשלב ראשון, יש להניח כי משרד החינוך יידרש להמשיך ולממן חלקית את תוכניות החינוכית. בטווח הארוך, המהלך כולו יחסוך מיליונים מכספי הציבור, אותם ניתן יהיה להשקיע בתוכניות שיחזקו את השידור הציבורי ויהפכו אותו לאטרקטיבי ורלוונטי יותר.

רעיון האיחוד אינו חדש, אך מסיבות רבות ושונות, לא קרם עור וגידים: במשך שנים היה זה האוצר שהתנגד לאיחוד - ובשלבים שונים התנגדו ועדי העובדים וההנהלות. למיטב ידיעתי, לאחרונה השתכנעו הן באוצר והן בקרב העובדים בחינוכית, שלטובת השידור הציבורי יש לבצע סוף-סוף את הצעד המתבקש. אולם מולם התייצבה ברית מוזרה בין ההסתדרות לבין המנכ"לית הפורשת, יפה ויגודסקי (מדוע בחרה ההסתדרות להתנגד לעמדת העובדים ולהתעקש דווקא על עמדת מנהלת החינוכית? לאלוהים ולעופר עיני הפתרונים).

עתה נוצרה שעת כושר: מנהלת החינוכית ויגודסקי ומנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר עומדים לפרוש. שר החינוך, גדעון סער, צריך לפנות עכשיו לראש הממשלה ולהודיע לו כי למען חיזוק השידור הציבורי, הוא מוותר על "נחלת האבות" שבמשרדו ומבקש לאחד את שני הגופים תחת ועד מנהל אחד. מכיוון שהשר הממונה על הרשות הוא נתניהו בעצמו, אין מניעה מקידום המהלך. לכן דרושה החלטת ממשלה: מיד לאחר הפעלת הרפורמה ברשות השידור, ייפתח תהליך האיחוד.

המנהלים החדשים, שיתמנו הן בחינוכית והן ברשות, חייבים לדעת מראש כי זהו סדר היום הצפוי להם. למי שיוביל את המהלך, שמורה פינה קטנה וחשובה בהיסטוריה של התקשורת במדינת ישראל.

יוסי רונן הוא עורך, מפיק, במאי ומרצה לתקשורת, שעבד שנים רבות בטלוויזיה החינוכית ובין היתר היה ממייסדי "זהו זה" ו"ערב חדש".