שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא לפי הספר: "יער נורווגי"
    הבמאי טראן אן האנג עיבד את רומן החניכה המצליח של הרוקי מורקמי לקולנוע. אולם המורכבות של הסופר, שביטא בכתיבתו את רוח הנעורים המעורערת של היפנים, מפנה מקום בסרט לטובת מלודרמה מסוגננת. מה עדיף - לקרוא או לצפות?

    הרומן "יער נורווגי", שכתב הסופר היפני הרוקי מורקמי, נחשב לאחד הספרים המצליחים ביותר בעולם המערבי במהלך שני העשורים האחרונים. מורקמי, שכתב למעלה מעשרים רומנים שרובם ככולם תורגמו ופורסמו ברחבי אירופה וארצות הברית והפכו לרבי-מכר, הוא כנראה הסופר היפני החביב ביותר על קהל הקוראים המערבי.

     

     

    צפו בטריילר של הסרט "יער נורווגי"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    את התרבות האמריקאית הוא כבש בעיקר בזכות "יער נורווגי", רומן חניכה סוער המתרחש על פני תקופה דרמטית במאה העשרים: מהפיכת הסטודנטים של 1968, תוך כדי העלאת שאלות קיומיות מהותיות, שמטרידות כל אדם צעיר על אהבה, מין, בדידות וזהות.

     

    עלילת הרומן פותחת בקולו של איש צעיר בשם ווטנבה, אשר מקשיב לשיר "יער נורווגי" של הביטלס ונזכר בצעירותו בסוף שנות השישים, ובחברו קיזוקי שהתאבד. אחרי ההתאבדות, ווטנבה החל לפתח מערכת יחסים מסועפת עם האקסית של החבר, נאוקו, בה מנסים שניהם להתמודד עם האובדן ועם התערערות מצבה הנפשי של נאוקו. בתוך כך, נכנסת לחייו של ווטנבה בחורה נוספת, מידורי, והעניין מתחיל להסתבך.

     

    הלב במזרח, הפנים למערב

    מורקמי אינו שונה מיוצרים יפנים אחרים שהצליחו לפרוץ למערב, ובראשם אקירה קורסאווה, שסוד הצלחתם היה ביכולתם לספר סיפור בעל מבנה מערבי בעל התפתחות עלילתית ודמויות עגולות ושלמות, שאינן ארכיטיפיות כנהוג במסורתם הקלאסית. כדי לקרוא את מורקמי צריך להבין: מי שזכה באינספור פרסים מחוץ ליפן (ואפילו גם בארץ, בפרס ירושלים ב-2010) הוא הסופר האסיאתי הכי אמריקאי שיש. 


    עטיפת הספר "יער נורווגי" של מורקמי

     

    ברומן, וכן באדפטציה הקולנועית שכתב וביים אן הונג טראן, היער הוא גם מטאפורה לבית החולים לנרפאי נפש הממוקם על צלע הר, רחוק מהציביליזציה האנושית, אשר בו מתרחש חלק נרחב של העלילה. אותו מוסד אלטרנטיבי לחיים החברתיים המוכרים, בו שיטות הטיפול והכללים שחלים על דייריו הם ליברלים ופתוחים,

    מצויר כמעין אנטיתזה ל"קן הקוקיה" של קן קיזי או מילוש פורמן בגרסה הקולנועית שלו, שגם עלילתו מתרחשת באותה התקופה.

     

    הכותרת הכללית של הרומן כסיפור חניכה, המאפשרת לכל אחד בעצם להזדהות עם סיפור התבגרותו של ווטנבה, מבוססת בראש ובראשונה על הפתיחות הגלויה במעשה הכתיבה של מורקמי עצמו. הדמויות מספרות לקורא הכל על עצמן, על ידי כך שהן שוטחות בפניו ללא הרף ניתוח עצמי עדין וחד. ובזאת מורקמי יכול היה באותה המידה להיות סופר אמריקאי.

     

    דרך סיפור החניכה של ווטנבה הקורא לומד מהי אהבה, מתוודע למפגש בין בחור צעיר לנשים יציבות או בלתי יציבות, חווה את כאב האובדן ואת פירוק החיים החברתיים כפי שאנו מכירים אותם, על מנת למצוא מחדש את השביל "אל העצמי".


    קיקו מיזוארה כמידורי בסרט "יער נורווגי". הרבה יופי, ומה עם עומק?

     

    סוד הצלחתו של הספר, מעבר לכך שהוא מטפל, כאמור, בתקופה מאוד סקסית בתרבותם של צעירים, מושפע באופן הגשתו מהסופרים האמריקאים הגדולים כסאלינג'ר או לחילופין, ג'ק קרואק, שמגישים את נושא חיפוש הזהות לקורא, על מגש נגיש.

     

    כדי לעשות זאת, מורקמי משתמש בשני אלמנטים מרכזיים: מין ואוכל. מי שלפני שהפך להיות סופר-אצן, והיה בעברו גם מסעדן, מתאר בחושניות סנסואלית את מפגשו של האדם עם המיניות והאכילה, דרך עיניים של בחור צעיר שחווה את הכל בפעם הראשונה.

     

    מרוב סרטים לא רואים את היער

    אבל מי שאהב עד לכדי התמכרות את הרומן "יער נורווגי" וציפה אולי באופן טבעי, לראות אדפטציה קולנועית שתעניק לו סיפור חניכה קצבי וקליל כמו "לקחת את וודסטוק" המשכנע בעומק תבניותיו הקולנועיות-מיתולוגיות נוסח ה"הבוגר", סופו להתאכזב אל מול הסרט של טראן.

     

    אלמנט האוכל נשמט מהסרט כליל (פרט למחווה קטנטנה ל"טאמפופו" בסצנת הפתיחה) כי טראן, שגם כתב את התסריט, בחר להתמקד בחוויות המיניות של גיבוריו, ובמותם. למעשה, כל הפן הסובייקטיבי של דמויות בעלות פנימיות עמוקה לא קיים בסרט בשום אופן. הדמויות, המרשימות ביכולת המשחק והאופל שלהן, נשארות סטריליות, שטחיות ומתפקדות כטפט של עצמן הסיפוריות.


    מיניות ומוות בסרט "יער נורווגי". הדגשים של טראן 

     

    גם הבחירה לעסוק במיניות לוקה בחסר (שוב - מבחינת הסטנדרטים של הצופה המערבי), משום שהיא אינה חושפת את המטען הפסיכולוגי שנמצא בחובה.

     

    ווטנבה נשאר אמנם, כברומן, גיבור קולנועי המנותק מסביבתו הפוליטית שחווה את חייו האישיים לבדם. ביטוי יפהפה לכך היא הסצנה המרשימה, בה מאות סטודנטים יפנים שועטים לרחובות בקולות צעקה ומרד, והוא נבלע ביניהם ואינו לוקח חלק במתרחש, תוך כדי שקיעה בזיכרונות על חברו המת.

     

    השימוש הנרחב בדיאלוגים הלקוחים אחד לאחד מהספר, יוצר את הרושם שטראן רצה להכניס, גם אם כפיגומים בלבד, כמה שיותר אנקדוטות והתרחשויות שוליות לעלילת המין והמוות עצמה. זאת על מנת לבנות תמונה ברורה של התקופה וההווי שבה מתרחשת העלילה.

     

    אך פרט לסצנות בודדות אין לחפש, וגם אין למצוא, את הקשר שבין שתי היצירות המדוברות. טראן הוויאטנמי מושפע מאופני המבע של יוצרים קולנועיים מן המזרח הרחוק כמו קים קי דוק הקוריאני או וונג ("מצב רוח לאהבה"), והוא יצר סרט המבוסס על קטבים רגשיים המומשלים לדימויים חזותיים, מתובלים במוסיקה דרמטית. הכל משתלב כמלודרמה יפנית מסוגננת שמתנתקת ביודעין מבשר הפסיכולוגיה.

     

    החלקה יפנית

    אפיונה של נאוקו (המגולמת על ידי רינקו קיקוצ'י, המוכרת לצופים גם מהופעתה הבלתי נשכחת ב"בבל"), אהובתו של ווטנבה שמאושפזת במוסד המיוער, נשארת נערה ללא עומק, המתוארת דרך קווי מים יפהפיים בעלי איפיון נשי-שברירי קלוש הנותרים כשרטוט בלבד. ההתאמה המושלמת בכל שוט ומיזנסצנה בסרט, בין מזג האוויר המתחולל בחוץ, לאגרטל שעל השולחן, לצללים שמופיעים על הקיר, למפה ולבגדיה שלה, מוצבים זה לצד זה בהרמוניה יפנית מושלמת.


    קיקוצ'י. נערה ללא עומק

     

    אך לצד היופי של השוטים הארוכים המסודרים והמפעימים, הפתיחות, המורכבות והשאלות החברתיות המהותיות על מצבם של בני הנוער ביפן רצופת ההתאבדויות, אותן מעלה מורקמי בספרו, אינן עולות בשום סצנה. אובדן הזהות או מציאתו תוך כדי סיפור העלילה, נשאר בגדר תוצאה בלבד, וטראן, לטובת סגנון המבע המאוד יפני שבחר להתמקד בו, לא לוקח צד ולא מבטא אמירה חדה אחת ברורה.

     

    הסגנון החיצוני המגובש והמנומק להפליא, בזכות עבודת הצילום והתאורה המדויקת, אכן נותן לסרט את הגוונים של שנות השישים העליזות (גם אם אינן כל כך עליזות במקרה הזה), בצירוף פסקול המחוספס, שאמנם הופך לדרמטי מדי בשלבים המאוחרים יותר של הסרט. אך מכלול התמונות המרהיבות ועוצרות הנשימה, שמסמל את יחסי הגומלין העדינים בין האדם לנפשו ולנוף מולדתו, אינו מתערב בעולם הפרטי האמיתי של דמויותיו.

     

    הדיבור הפתוח על המין נוכח על המרקע דרך הדיאלוגים שכתב מורקמי, אך הסגנון מרחיב את המצבים הדרמטיים הרחק מגבולות הריאליזם וחוסם כל אפשרות צלילה אל נבכיה של הנפש.

     

    ניתן לומר כי יצירתו של טראן עומדת בפני עצמה כיצירה יפנית אמיתית ובלתי פולשנית, שאינה מתיימרת לייצג את המניפסט החניכתי-מודרניסטי של הרומן.

    אך בהשוואה ליצירה המקורית חל על הסרט הפסד כפול: מעבר לכך שהבמאי ויתר על מהות מעשה הכתיבה של מורקמי, הוא גם גזר החוצה אפיונים חשובים של דמויות המופיעות במקור.

     

    ווטנבה של הסרט חיי בהווה בלבד. הוא אינו הגיבור הבוגר שמסתכל אחורנית על חייו ונותן לאסימונים ליפול. גם רייקו, חברתה המטפלת של נאוקו מהמוסד, המהווה לה אנטיתזה חייכנית, מודרנית וחיובית, מופיעה בסרט כאישה יפנית מסורתית וקפואה, על סף ניוון מיני. גם דמותו של נגסאווה, החבר הטוב שמלמד את ווטנבה נהנתנות מהי, נשאר בגדר בובה ריקה. כל אלו גורמים לסרט להתגלות תחת תבנית של סיפור סינדרלה שבור, המתמקד באהבה נכזבת ובשיגעון, באמצעות מסגרות מבע מפעימות של יופי.

     

    ומה אתם חושבים: הספר או הסרט? טקבקו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לא לפי הספר: "יער נורווגי""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מורקמי. היפני הכי אמריקאי
    צילום: Elena Seibert
    טראן. הוויאטנמי הכי יפני
    צילום: MCT
    7 לילות
    מומלצים