מצע ערכי לעולם חדש

בשישה בחודש סיוון, בשנת היציאה ממצרים, עמדו עבדי האתמול למרגלות ההר וקיבלו מאלוהים את עשרת הדיברות, עשרה מאמרות מכוננים. אלה דברים מרתקים, על מה שכתוב בהם ועל מה שאינו מופיע בהם כלל. יש בהם את קדושת הזמנים, ההיסטוריה ("אשר הוצאתיך מארץ מצרים"), ואין בהם קדושת מקומות, מקדשים או אישים. יש בהם מערכת יחסים נורמטיבית בין אדם לחברו, לחבריו, לסביבתו ולבוראו, ואין בהם שום אמירה באשר ליחסים שבין האדם לשלטון, לריבונות או למרות אנושית באשר היא. 

לעומת סיפורי מקרא רבים שהם חסרי גיל וזמן במתכוון, שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", עשרת הדברות קובעו לזמנם ולמקומם: בדיוק ארבעים ותשעה יום אחרי יציאת מצרים, למרגלות הר סיני. קרוב מאוד לזמן היציאה ורחוק מאוד מההגעה המיוחלת לארץ המובטחת. למה? לכל קורא סביר ברור כי אין די בשבועות הדרמטיים המעטים שחלפו מאז תום מאות שנות שעבוד כדי לבטל את הוויית העבדות או לאזן אותה. מאליו מובן כי נדרשים דורות רבים כדי לתקן קלקולים שהם בסדר גודל של טראומה לאומית כזו.  

מובן שפחות מחודשיים אחרי סופה המפתיע והפלאי של עבדות אבותינו ואמותינו במצרים אי-אפשר לצפות מהם להבין, להפנים או ליישם את ערכי החירות המוחלטים המובעים במגילת העצמאות שהתחייבו לה בברית סיני. ואף על-פי כן יש חשיבות עצומה לעיתוי המוקדם הזה ביצירת התשתיות הערכיות שיהיו למסד התרבות היהודית לדורותיה. אז היתה זו ברית בין העם המקבל לאלוהיו המעניק, ולימים הפכה זו להיות אמנה של קיום אנושי בסיסי; קיום של ריסון יצרים, כיבוש התאוות והשתלטות על הכוח והכוחניות.

כשמדברים במדינת ישראל של היום על הסיכויים להגיע לחוקה מוסכמת, כמעט תמיד מסתכם הדיון באנחה משותפת: חבל. חבל שבן-גוריון לא כתב חוקה ב-1948. מה שאפשרי ברגע ההקמה, הופך לא אחת לבלתי אפשרי עם התפתחותם והסתבכותם של החיים. את זה הבינו אלוהים ומשה, ולכן הם תקעו את היתד החוקתית ברגע האפשרי הראשון.

עקרונותיהם של עשרת הדיברות ודרך נתינתם הופכים אותם לאחד הפרקים הרלבנטיים ביותר לאדם המודרני. מהם ניתן להתחיל את חידושה של הרוח היהודית בימינו. הם - אלוהים באמצעות משה - פונים בגוף ראשון אל היחיד הנוכח במעמד ההוא, ודרכו אל כל אחד ואחת מאיתנו. זו אינה פנייה אל כלל העדה, אלא אל היחיד ומצפונו. לא תרצח - אתה! כבד את אביך ואמך - שלך, הפרטיים. אנוכי ה' אלוהיך - בינינו, ביחידות ובאינטימיות, בלי התיווך המשחית של הממסד וארגוניו. עשרת הדיברות הם אפוא תורת הפרט, זכויותיו וחירותו.

לא תרצח. כאן נקבר הנער פיליפ גלר מבאר שבע (צילום: זאב טרכטמן) 

בנסיבות חיינו העכשוויות, בחג הזה מתחוור שעשרת הדיברות יכולים לשמש מצע ערכי לעולם חדש של יחסים בין יחידים ליחידים.

מודל קיום הרגיש לסובב

מהי ברית בין יחידים? יש שתי דרכים בסיסיות שחברה יכולה להתנהל בהן. דרך אחת היא באמצעות ארגון-על: מדינה, קהילה או גטו שבהם הכוח, מקור הסמכות, נובע מהארגון מטה אל יחידיו. דרך אחרת מבוססת על הסכמה אנושית חוקתית על זכויות היסוד של כל אדם, שעליהן אין פשרה; לאדם יש חירויות מולדות שבשום מצב אין לשדוד אותן. הארגון של היחידים האלה מקדש את הפרט וזכויותיו כמו שחלמנו במצרים, כמו שהתחייבנו בסיני.

מעתה, יציאת מצרים אינה רק מרד עבדים הרואי וסימבולי, אלא בעיקר ניסיון להתחלה מחודשת ואחרת של תרבות האדם. הטוטליטריות והעריצות של האימפריה המצרית לא השאירו מקום לאדם, לחירותו, לעצמיות שלו. במובן הזה האימפריה האלימה והחיה הטורפת - חד הן; יצורים לא אנושיים שאינם יודעים שובעה ואין להם שום רסן מפני יצריהם.

המוחלטות החייתית הזו היא מושא המרידה של משה ובני ישראל, ועשרת הדיברות מציעים לה חלופה: מעבד משועבד לבן-חורין. אבל לא סתם אדם שברזל כבליו הוסר ממנו והוא הפך להיות פרא המכור ליצריו; נהפוך הוא, הישראלי שחתם על הסכם סיני ההוא התחייב להיות אדם חופשי המרסן את גחמותיו מרצונו. לא לרצוח ולא לגנוב ולא לעשות עוד דברים הפוגעים בחירותו של חברו.

לנוכח המלכות המצרית שאין גבול לרעבונה ואין מגבלה לכוחניותה, אנחנו מציבים מודל חיים וקיום של אדם הקשוב ורגיש לכל הסובב אותו, והוא בן-חורין לרסן את עצמו ולא לפעול רק על-פי יצריו החייתיים.

ערכי עשרת הדיברות מוצבים כדי לייצר עתיד טוב יותר וכדי שהעבדים של אתמול לא יהפכו להיות האדונים המרושעים של מחר. זהו אינו רק פרק היסטורי על העם ההוא ועל מצרים שהיתה, זו קריאה לאוטופיה שיש לשאוף לה בכל מציאות אנושית. כי אנחנו אזרחי האימפריה החלופית החדשה, מעצמת הערכים הישראלית שנולדה במדבר וטרם באה לידי מימוש.

המאמר מופיע באסופת המאמרים "קבלו תיקון", שהוציאה הקרן החדשה לישראל לחג השבועות. לקריאת כל המאמרים - לחצו כאן