שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "Events" של מרס קנינגהם: אירועים חד פעמיים
    רגע לפני פירוקה, להקת מרס קנינגהם מבצעת סדרת מופעי "Events" במסגרת פסטיבל ישראל. יון פדר צפה בלהקה במוזיאון ישראל והתרשם מהשילוב החד-פעמי והפלאי, שנוצר בין תנועת הרקדנים ה"חירשים" למוסיקה האלקטרונית החיה והמקרית

    גילוי נאות: אינני עוסק במחול ובודאי שאיני מומחה לתחום. אבל אני צרכן מופעי מחול ותיק למדי, ואת מרס קנינגהם ולהקתו ראיתי בעבר הרחוק פעמיים - ממש בנעוריי לפני כ-35 שנים, ולפני כ-15 שנים בתיאטרון ירושלים (כשמרס בן ה-75 נע-רקד על הבמה שעוּן על בר תומך).

     

     

    לפני שנתיים (ביולי 2009) הלך מרס קנינגהם לעולמו. קנינגהם, שרבים רואים בו את גדול הכוריאוגרפים של המאה שחלפה, היה חוד החנית של אוונגרד המחול בראשית דרכו. הוא שיתף פעולה עם אמני אוונגרד ידועים אחרים, כמו המוסיקאי ג'ון קייג' (שותפו ליצירה עשרות בשנים ואף בן-זוגו) והאמן האמריקני רוברט ראושנברג. להקתו של קנינגהם ממשיכה אחרי מותו, במסע בן שנתיים ימים. ובדיוק בעוד חצי שנה תבוא הלהקה לקיצה ורקדניה יתפזרו לכל עבר.  


    להקת מרס קנינגהם. הסוף קרב (צילום: גיל יוחנן)

     

    "Events", מופע להקת קנינגהם אמש (ה') בחלל תצוגה במוזיאון ישראל - נכון יותר, האירוע - היה חוויה מהנה ומרעננת ומפרה, שכבר מזמן לא חוויתי שכמותה בהופעות מחול (על במות תיאטרון סטנדרטיים). "Events" זו שיטה שקנינגהם ניסח, עבור הופעה בחללים שאינם תיאטרליים, ושמבוססת על קטעים שונים מיצירות שיצר במהלך השנים, ושחוברו יחד בפרקטיקה מקרית, כשהרקדנים מקבלים את סדר ההופעה רק בסמוך לה - קונספט מהפכני לגמרי לזמנו.

     

    רצף דינמי של פיסולים רגעיים

    וכך זה עובד: בתוך חלל המוזיאון, בשני מפלסים - האחד בסמוך לאזור הארכיאולוגיה, והשני באולם אמנות ישראלית - רוקדים הרקדנים. ביניהם פרוזדור, שבמרכזו, מתחת לפסל המופת "נמרוד" של יצחק דנציגר, יושבים שלושת המוסיקאים, שיוצרים-מאלתרים מוסיקה אלקטרונית - מרתקת ממש, מרגשת (ותכף נרחיב בעניינה). והקהל הולך בתווך, בין שני אזורי הריקוד הללו, יושב, מסתובב, צופה מכאן, צופה משם. כך שלא רק שהיצירה משתנה תדירות, אלא שגם מיקומך, הנייד, ביחס אליה מעצב אותה.

     

    המופע הזה הוא אכן אירוע חד-פעמי, ששום מהלך חוזר שלו (ויהיו שישה כאלה השבוע) אינו יכול להיות דומה למשנהו. עיצובו הייחודי נקבע על-פי מסגרת המקום, המוסיקה החיה המשתנה תדירות, וכך גם הרכב קטעי הכוריאוגרפיה שנקבע לאותו ערב. 


    המופע "Events". פסלים בתנועה (צילום: Anna Finke)

     

    קטעי המחול של קנינגהם - מקצתם בני דקה, מקצתם ארוכים יותר; מקצתם לרקדן בודד או שניים, מקצתם לקבוצת רקדנים גדולה - הם שזירה של קטעים שיצר קנינגהם במהלך יותר מ-60 שנות כריאוגרפיה. מטרת קטעי המחול הללו היא המחול עצמו. הם אינם מבקשים לעשות שום-דבר מחוץ לתנועה עצמה. קנינגהם לא רוצה לספר סיפור, לא רוצה להביע רגש, או יחס, או זיקה. הוא מתעניין בתנועה ובתנוחה לבדן, ובאין-סוף האפשרויות שניתן לעצבן ולשזור אותן זו בזו.

     

    עבור הצופה מדובר ברצף דינמי מתגלגל של מעין פיסולים רגעיים, עיצובים של תנוחות גוף - שעל-אף מראיתם הקלה, האוורירית כמעט, דורשים יכולת אתלטית וכוח רב. וכך למשל מבצע הרקדן מהלך סיבובי שלם סביב עצמו, אך גוו ינוע דווקא הצידה, באופן סותר כמעט את מהלך רגליו, וידיו בכלל ישרטטו תנועת מעוף. רבים מרגעי הפיסול הדינמי הזה נעים-תלויים על בלימה של שיווי משקל. ומתקיים איזה דיאלוג מרתק שבין הממד הפיסולי-עיצובי לבין התנועה ולבין שיווי משקל ויציבה.

     

    בניגוד לדימוי המקרי אולי, מדובר בתנועות מנוהלות בקפידה. זה ריקוד טכני מאוד, מעיין שילוב של קלאסי (בלי הגינונים והדיוק הקלאסיים) עם הטכניקה של גראהם. מחול מודרני שניקה את האמוציה הגראהמית וחזר לניקיון כמעט-קלאסי. ולכן למרות התנועות המאוד מובנות, הן עצמן אינן בהכרח מוקפדות. דומה שדיוק אינו הדבר שהיה חשוב לקנינגהם, ולעיתים הוא דווקא מכוון לכך שהרקדנים לא ינועו יחד, ושכל רקדן יתנהל לפי קצב אישי משלו.

     

    מחול לחוד, מוסיקה לחוד

    וכל המהלך הזה מתנהל על רקע מוסיקלי, שבינו לבין המחול אין שום קשר. שני מהלכים אמנותיים שמתקיימים באותו חלל אך מנותקים לגמרי זה מזה. זו היתה אולי אחת המהפכות הגדולות ביותר של קנינגהם - ניתוק מוחלט של התנועה מהמוסיקה, והעדר כל זיקה בין הקצב שהמוסיקה לכאורה מכתיבה, לבין המקצב שלפיו הרקדן נע. אבל אי-הקשר הזה מכונן קשר אחר, וההפרדה הזו יוצרת קונספט חדש של יחסי תנועה ומוסיקה.

     

    והמוסיקה - בניגוד לכוריאוגרפיה המובנית - מתבססת דווקא על אלתור מוחלט. ולא רק ששלושת המוסיקאים מחוללים את המוסיקה "על המקום", אלא שהם יוצרים אותה תוך התעלמות מוחלטת זה מזה. למרבה הפלא התוצר מלהיב ממש. מדובר במוסיקה אלקטרונית שמופקת במגוון מכשירים: מוויולה חשמלית ועד לצינורות, צפצפות, מפוחית, משרוקיות, פיות כלי נשיפה – וכל אלה מחוברים למערכות הגברה שונות וסינתיסייזרים.

     

    והמוסיקאים, תוך שהם יוצרים את הקולות, גם מחוללים את האפקטים. בדרך כלל באמצעות משחק מורכב בתדירויות הצלילים. ומתוך כך נוצר מארג מוסיקלי אורגני הבנוי מאבני בניין מוזרות - נשיפות וקולות וחבטות וגרגורים וחריקות ואפילו הבלחות של מעין מלודיות. והכול כאמור נע ומתגלגל ומשתזר באופן פילאי למהות אחת אורגנית וקליטה. וממש מלהיבה בעיני. 


    רקדני מרס קנינגהם בפעולה גם על במה (צילום: גיל יוחנן)

     

    וכאמור אין קשר בין עבודת הרקדנים למוסיקה. הרקדנים רוקדים על-פי מקצב פנימי, מוכתב, והם למעשה "חירשים" למוסיקה הרועמת בחלל סביב. אבל יש ניסים קטנים - הנה הרקדן נוחת על הרצפה בדיוק בשנייה, שמהלך מוסיקלי הסתיים בצליל נחיתה רועם. והנה, בעוד רקדנית מעופפת באוויר, ציוצי ציפורים אלקטרוניות מלווים את מעופה. אבל אלה כאמור מקריים לחלוטין. ולכן הם מרתקים כל-כך. ובאופן הזה הם גם מממשים את עקרון המקריות המרכזי כל-כך ביצירה של קנינגהם. זו אינה מקריות מסוג זה המתרחשת באלתור מוסיקלי; אלא מקריות כתפיסה יצירתית בעיצוב הכריאוגרפיה.

     

    קנינגהם השתמש בקובייה או באי-צ'ינג הסיני כדי לקבוע מרכיבים שונים במחול: ממספר הרקדנים בקטע מסוים ועד לסוגי האלמנטים הכוריאוגרפיים, שיחוברו בקטע נתון. השיטה, המכונה "chance operation", פותחה בידי ג'ון קייג' ביצירתו המוסיקלית (תוך שהוא מצרף, במתודה מקרית, צלילים), וקנינגהם יישם אותה במחול.

     

    הוא יצר צירופים מקריים של מהלכי רגליים, גוו, ידיים וראש. והעלה את הצירופים הללו במופע חי, על רקע מוסיקה שהיא עצמה מקרית - גם בהקשר של המחול וגם מקרית בתוך עצמה. וכך כל המהלך הריקודי-מוסיקלי הזה מחולל מופע חד-פעמי ומפתיע, לעיתים מדהים, לעיתים כושל, אך תמיד מרתק.

     

    מומיות מצריות וצייר עברי ורקדנים וקהל

    ואשר לחלל - תפקידו לייצר הזדמנות יצירתית חד-פעמית. מבחינה זו החלל של המוזיאון היה מעט נטול ייחוד. בוודאי שונה מאוד ממקצת החללים המשונים והמעניינים שבהם התקיימו מופעי "Events" במהלך השנים (כ-800 איוונטים, מאז 1964): אתרי עתיקות כגון עתיקות אתונה ואביניון בצרפת ובעל-בק בלבנון, ומפלסי מוזיאונים צפופים באירופה. ועם זאת המתח החזותי אמש, בין כמה "מוצרי" היסטוריה בזירה אחת היה מרתק:

     

    היסטוריה אחת, עתיקה, ייצגו הסרקופגים של המומיות שלידן רקדו כמה מהרקדנים. היסטוריה אחרת, זו של הציור העברי בראשיתו, יוצגה באמצעות יצירת ענק קלסית של ראובן רובין ("פירות ראשונים" מ-1923) מולה רקדו אחרים; ומעבר לכל אלה ריחפה היסטוריה נוספת, זו של המחול המודרני.


    רקדני מרס קנינגהם מדגימים השתלבות במרחב (צילום: Anna Finke)

     

    ובחלל הזה משתפים הרקדנים וקהלם פעולה. למגע הכמעט בלתי-אמצעי של הקהל עם הרקדנים יש כוח מיוחד. הרקדנים נעים בקרבת יד כמעט מהקהל שסביבם, וברור שקשר העין הזה מייצר עבורם חווית-הופעה שונה לגמרי מזו שעל הבמה. אך גם הקהל חווה זאת באופן שונה לגמרי.

     

    זה אינו "מופע" ריקוד מרוחק, מהוקצע, "מרשים" - זה מגע אינטימי, כמעט יחסי שיתוף, שבו הצופה חווה עם הרקדן הסמוך לו את הריכוז, המאמץ, המעידות, המתח, היופי. הצופה במקרה זה אינו גורם פאסיבי, חיצוני ליצירה, אלא הוא שחקן בתוך ה-event עצמו, ובמובן זה תורם להתממשותו.

     

    מסע טראגי

    יש משהו טראגי במסע הזה, בוודאי עבור מקצת מ-16 רקדני הלהקה. מרס קנינגהם הורה לחסל את הלהקה לאחר "מסע מורשת" (Legacy Tour) בן שנתיים. רקדניו, מקצתם כאלה שנמצאים בלהקה כבר עשרות שנים, יאלצו להיפרד מדרך חיים שלמה. למהלך הזה יש סיבות כלכליות ואמנותיות.

     

    כבר עתה הלהקה נותקה מחלק גדול מהתורמים והתרומות שמימנו אותה במהלך חייו של קנינגהם. וכדרך כל להקה, הרקדנים – כולם כאלה שהוכשרו בידי קנינגהם עצמו – יאבדו במהלך הזמן את כישורי הריקוד שלהם, וקנינגהם לא רצה שהלהקה שנושאת את שמו תתבסס על דור רקדנים שלא הוכשרו על-ידו.

     

    עם זאת, על-אף שהלהקה הולכת אל קיצה, המחול לא מת ולא ימות. הכוריאוגרפיות עצמם ימשיכו ויעלו בהפקות חוזרות בידי כל להקה בעולם שתרצה בכך ושתקבל את אישורה של קרן קנינגהם,

    שקמה לצורך הנחלת מורשת הריקוד שלו. הקרן תספק ללהקות הללו הנחיות וסרטי וידאו ומורים - מן הסתם מקרב רקדני הלהקה המתפרקת.

     

    ולנו לא נותר אלא לתהות האם שפת ה-event יכולה לשרוד במבחן הזמן, בלא רוח האמן שכונן אותה? האם המוצר האמנותי שמרס קנינגהם ניסח יכול להתקיים באמצעות להקות, שלא יהיו אמונות על הרוח של קנינגהם, ושיבצעו אותו כטקסט מחול מנותק מן ההוויה, שממנה נוצר?

     

    ואולי המופע במוזיאון מרמז על המקום שמעתה ראוי ליצירה של קנינגהם לשהות בו - במוזיאון - ולהתקבע שם על המדף כחלק מהקאנון של התרבות המערבית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך "Events" של להקת מרס קנינגהם
    צילום: Anna Finke
    לאתר ההטבות
    מומלצים