שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אנחנו, הדת"לשים

    פוריה גל עזבה את הדת בגיל 18 וחשבה שזה מאחוריה, אך כשבגרה הבינה שהמטען שהיא נושאת עמה - כאן כדי להישאר. בספר "הדתל"שים" היא מגלה שמדובר בתת-מגזר שאינו יודע לרקוד, מדבר בשפה משלו, ולוקה בסכיזופרניה ייחודית

    לאריק קשה ללכת להפגנות של השמאל כי הוא מרגיש שהם מפגינים נגד אמא שלו. חברה של נעם נוסעת בשבת, אבל לא מעשנת כי אסור להדליק בשבת אש. אלון גילה שהעובדה שלמד בישיבה מוסיפה לו סקס אפיל אצל בנות חילוניות, ולשרית קשה ללבוש גופיות בחוץ והיא לא מפסיקה לנשק מזוזות. המשותף לארבעת הצעירים הללו הוא שהם דתיים לשעבר, אבל לא חילונים.

     

     

    בעידן הפוסט-מודרני החלקים האפורים בחברה הולכים ומתרחבים, ואפשר להיות גם דתי וגם לשעבר. העיתונאית פוריה גל גץ הוציאה בימים אלה את הספר "דתל"שים - מסע אל עולמם של הדתיים לשעבר" (הוצאת עם עובד) שבו היא מנסה לבדוק מה מאפיין את המגזר הספציפי הזה באוכלוסייה.

     

    גל גץ, נכדתו של הרב מאיר יהודה גץ, שהיה רב הכותל, עזבה את העולם הדתי בגיל 18. כעת, אחרי שעברו מספיק שנים, היא חוזרת אחורה לבדוק למה העולם שהיא עזבה לא עוזב אותה.

     

    "הספר הוא ניסיון לבחון את הדתל"שים של הציונות הדתית כתופעה", מבהירה גל גץ, "זהו ניסיון להביט ממעוף הציפור על הדתל"שים כקבוצה בעלת מאפיינים משלה, כתת מגזר. אני מבררת  האם המעבר מהעולם הדתי לחילוני אכן נגמר אי-פעם? איך זה שהזהות הדתל"שית ממשיכה להיות רלוונטית גם שנים אחרי העזיבה, ואנו לא הופכים פשוט לחילונים? ומה יש בחוויה הדתל"שית שקושר אותנו אחד לשני, גורם לנו להתאגד בקבוצות ברשתות חברתיות, להקים ערבי היכרויות לדתל"שים בלבד, ולפעמים גם להתחתן זה עם זה".

     

    לא נכנעים למשטרת הזהויות

    במהלך כתיבת הספר גילתה גל גץ את התחום האפור החדש, שבו אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. לדבריה, שלמרות שחוזרים בשאלה היו מאז ומתמיד, בשנים האחרונות מתגבשת תופעה שיש לה מאפיינים חדשים וייחודיים.

     

    "מאז שנות ה-90, יותר ויותר אנשים בוחרים להגדיר את עצמם כדתיים-לשעבר ולא כחילונים. אם בעבר הייתה ציפייה שהעוזבים ייטמעו

    בעולם החילוני, היום יותר ויותר אנשים נוטים לשמר את העבר הדתי, ואת המטען התרבותי, ולתת לו מקום בחיים שלהם כחילונים.

     

    "אנחנו מסרבים להיכנע למשטרת הזהויות של תחליט מי אתה - דתי או חילוני, אנחנו מציעים אופציה חדשה, הדתל"ש, ונוטלים לעצמנו את החירות לשמור על קשר עם שני העולמות ולהיות גם וגם. זה כמובן מתקשר גם לתהליכים רחבים שעוברים על החברה הדתית עצמה, שבה יותר אנשים דתיים משלבים אלמנטים חילונים בחיים, שלהם ולא חשים צורך להתנצל על זה. זה דבר שלא היה קיים בעבר".

     

    אחד המרואיינים בספר, פרופ' גבריאל הורנצ'יק, מספר על כך שהוא ראה מודעה "לדירה בירושלים דרוש שותף דתי או דתל"ש", ואז הוא הבין, כחוקר, שמשהו השתנה: שדתל"שים נשארים בקשר עם העולם הדתי, בניגוד למה שהיה 20 ו-30 שנה קודם, כשהוא עצמו חזר בשאלה".

     

    קווים לדמותו של הדתל"ש

    גם אם את המונח דתל"ש לא תמצאו בכל מילון מזדמן, אפשר בהחלט לומר להגיד שמדובר בשם תואר עם שריטה. עקבות העבר

    הדתי נותנות בהם את אותותיהן.

     

    "היה לי מרואיין שסיפר שהוא עדיין אומר את ברכת 'אשר יצר' כשהוא יוצא מהשירותים", מספרת גל גץ, "אחרת סיפרה כמה היה לה קשה ללכת עם בגד חשוף שקנתה. ככלל, דתלש"ים לא ממש יודעים מה לעשות עם הגוף שלהם, ולכן הם תמיד יעדיפו בר שלא צריך לרקוד בו.

     

    דתל"שים גם מדברים בשפה שונה, שמיד מסגירה שהם היו דתיים. לי יצא לפני כמה זמן להגיד 'זה כמו שנכנס דיבוק' מי משתמש בעולם החילוני בדיבוק? הם גם אומרים 'מוצ"ש' ולא שבת בלילה, ו'יום הכיפורים' ולא יום כיפור. יש גם דילמות שמאפיינות דתל"שים, כמו איזו חתונה לערוך, מי יקדש, מי יעשה את ברית המילה. הדתל"ש בורא כל פעם מחדש את הדרך שלו. היא לא ברורה כמו זו של החילוני או זו של הדתיים".

     

    האבחנה: סוג של סכיזופרניה

    לדברי גל גץ, כשדתל"ש עוזב את הדת בסביבות גיל 20, הוא סבור שהעניין נפתר, אלא שמאוחר יותר הוא צפוי לגלות שהמטען שאיתו הוא כאן כדי להישאר. אולי כי זה מדובר בחינוך ותרבות שנטמעו מגיל צעיר, ואולי כי הדתל"ש מגלה שגם לעולם החילוני יש תרבות וחינוך וכללים, ולפעמים הוא פשוט מעדיף להשאר עם הכללים שאיתם בא מהבית. ואולי זו תחושת האשמה - כי לא משנה עד כמה המשפחה עוטפת, הדתל"ש מרגיש אשם כלפי הוריו, שהוא נטש את דרכם, וקשה מאוד להשתחרר מזה.

     

    "הטרגדיה הדתל"שית זו הסכיזופרניה", מבהירה המחברת, "כל דבר אתה רואה משתי נקודות מבט. זה מאוד בולט כשמגיעים לדבר על פוליטיקה. את רוב הדתל"שים חינכו בבית ימני, אבל כחלק מהמעבר לעולם החילוני הם מטפחים השקפת

    עולם שמאלנית. עם זאת, הם חווים לא מעט סיטואציות שמבהירות להם שהם נמצאים לא פה ולא שם.

     

    "אחת המרואיינות סיפרה שבתקופת ההתנתקות היא ישבה בבית קפה בתל אביב, וכשהראו בטלוויזיה את התושבים שמתבצרים, אנשים התחילו לקרוא להם משוגעים, אבל היא הגנה עליהם. היא לא תמכה בהתנתקות, אבל בניגוד למי שהיה שם, היא לא הייתה יכולה לראות את הדתיים כגוש מזרה אימים. בשביל הדתל"שים הדתי הוא אף פעם לא האחר. זו המשפחה שלהם. גם אני אחרי רצח רבין התקשתי להשתלב בשיחות סלון תל אביביות בלי למחות על הדמוניזציה שעשו לציבור הדתי".

     

    בחייו של הדתל"ש קיימת לא רק נקודת המבט שלו על עצמו, אלא גם נקודת המבט של חברי השבט החדשים - החילונים.

     

    "יש נטייה לראות בדתל"ש סוכן של אלוהים בחיים החילונים", מאבחנת גל גץ, "כאילו הגיע אליהם מישהו שפעם ניהל שיחות עם אלוהים ועכשיו הוא הכתובת לכל הקלישאות שדרכם חילוני מצוי תופס את הדתיים. הם למשל מצפים שתספר להם סיפור קורע לב ודרמטי, איך פתאום הבנת שאלוהים לא קיים ויצאת מבור חשוך לחיים החילונים. הם לא מבינים שמדובר בתהליך שלעתים אורך שנים ואין שם תמיד סיפורים סקסיים".

     

    רגשות אשם - זה דתיות

    לצורך הכנת הספר ראיינה גל גץ עשרות דתל"שים ונפגשה גם עם נציגי המגזר הדתי מבפנים ומבחוץ, כמו ח"כ אורי אורבך שאחיו חזר בשאלה, הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה שטבע את המונח הלשוני הדתל"פ (דתי לפעמים), איש הטלוויזיה אודי לאון, שהולך עם ציציות אבל לא מגדיר עצמו דתי ויצר את הדמות הדתל"שית הראשונה בטלוויזיה בסדרה "מעורב ירושלמי", ועם הבמאי, יוסף סידר, שעלה עם כיפה סרוגה שחורה לקבל בגרמניה את פרס דב הכסף על סרטו "בופור".

     

    כל אחד מהמרואיינים נתן נקודת מבט נוספת על המגזר החדש. סידר סיפר לגל גץ על סצינות דתל"שיות שירדו בעריכה של הסרט "בופור", בהן זו של בייליס, דמות שמבוססת על מקרה אמיתי, מרטיב במים את רצועות העור של התפילין שלו, כדי לתת להם מראה משומש ולגרום לאבא לחשוב שהוא מניח תפילין. "זה בעיניי סיפור נורא אופייני לדתלשי"ם", אמר סידר לגל גץ, "מישהו כמו בייליס שמתעסק כל יום באיך לא להניח תפילין הוא בעיניי מאוד דתי... כי בעיניי לרגשות האשם שהוא חווה יש תוכן דתי".

     

    הרב שרלו מבהיר להורים שילדהם הופכים לדתלש"ים שאין כל מסגרת כפייה שבאמצעותן ניתן למנוע את הדבר, ומייעץ להם לאהוב אותו בכל מצב. הוא מתריע בפני הממסד על איסורים שלא לצורך: "יש אינספור דברים שנתפסים בחברה הדתית כאסורים, למרות שבפועל הם לא אסורים. כיון שהכל נתפס כאסור אסור ואסור, הדבר גורם לבני אדם לא לרצות חיים כאלה. ברור שיש דברים שההלכה אכן אוסרת. השאלה היא אם לא הגזמנו".

     

    ליאון, שרואה בחיים נחמן ביאליק וא"ד גורדון את הדתלש"ים הראשונים, מגדיר את הדתל"ש כ"מי שיש לו זיקה לדת, ומקיים סוג של פרקטיקה דתית או הלכתית". אורבך, שאחיו הגדול חזר בשאלה בשנות ה-70, מתאר את הקושי שהוריו חוו ומבהיר: "זה היה סיוט. בכל משפחה שבנה עזב היו מריבות תבוא לבית כנסת, לא רוצה, אל תלבש את החולצה הזו בשבת בערב... הורי ממש נלחמו עליו".

     

    קשיי קבלה

    למרות שהיום כנראה מעט קל יותר לצאת בשאלה, מתברר שיש לא מעט קשיים בכניסה לעולם החילוני.

     

    "אחד הדברים שחווים כשחוצים את הקווים זו אכזבה", מעידה גל גץ, "דתיים חושבים שהם יוצאים ממקום עם כללים לעולם חופשי, אבל מהר מאוד הם מגלים שגם בעולם החילוני יש מקובל ולא מקובל, ומשטרת

    המחשבות שלהם לא פחות מחמירה מזו שבעולם הדתי. יש טקסים, רק שהם שונים.

     

    "הדהימה אותי למשל האדיקות שבה חילונים חוגגים כל מיני טקסים כמו 'וולנטין דיי' ו'סילבסטר'. אני רואה אנשים שתופסים את עצמם חילונים מקיימים את הטקסים האלה באדיקות שלא היתה מביישת ראש ישיבה. כשהייתי בהופעה של 'מינימל קומפקט' ראיתי אנשים מבוגרים מדלקמים את השירים שלהם באקסטזה ויוצאים מגדרם. זו הייתה בשבילי חוויה מטלטלת, הרגשתי שאני בטקס פגאני קדום. אני לא רוצה לזלזל, כי אולי זה צורך אנושי לעבוד משהו שגדול ממך, אבל כשאתה דתל"ש אתה מבחין שהדיכוטמיה בין דתי לחילוני לא כל-כך גדולה".

     

    ואת, חילונית?

     

    "קשה לי להגיד שכן, כי יש המון דברים בחילוניות שאני לא מזדהה איתם ואני שומרת על דברים שאולי בעבר לא הקפדתי עליהם. למשל, השנה החלטתי להחמיר קצת יותר בענייני חמץ. חברים שלי תפסו את זה כסוג של רגרסיה, אבל אני מרגישה שהיום חלק מהחופש שלי הוא לבחור אילו פרקטיקות דתיות אני משלבת עם החילוניות שלי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פוריה גל גץ
    הנה אנו, הדתל"שים
    צילום: גבי מנשה
    הדתל"שים
    עטיפת הספר
    מומלצים