שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הוא היה פעם שלי, ועכשיו הוא מתחתן

    האקס שלי מיצי היה אלוף העולם בלהרים לי את החצאית, להוריד לי את הגרביונים ולשחק איתי במשחקים של גדולים. מיצי היה האלוהים שלי, ואני הייתי מלאכית השמחה והצחוק שלו. האושר שלנו היה מדבק

    המעטפה הצהובה שמצאתי בתיבה שלי לא היתה מיוחדת או שונה ממעטפות צהובות אחרות שהכרטיס שהן מכילות מצהיר בגאווה: "סוף סוף היא הסכימה, ועכשיו אנחנו מתחתנים!" מיצי ומיצית המגניבים מתכננים את העתיד שלהם. שקט בלה. ידעת שהיום הזה יגיע.

     

    בואו לדבר על אקסים ועל אהבה נכזבת גם בפייסבוק של ynet יחסים

     

    אי-שם, בהיסטוריה רחוקה, הוא היה שלי. היינו יושבים במטבח הקטן שלנו ומשתוללים, מפגיזים זה את זה במטחים לוהטים של אוכל שמן ודביק ומתפוצצים מצחוק, נופלים זה על זה, מטנפים את כל הבית, ועפים על המיטה עם כל הג'יפה, מתנשקים כאילו כל האוויר של העולם נגמר, ומסתכלים בעיניים, ואוהבים עד שהלב שלנו כמעט עף החוצה.

     

    מיצי היה האלוהים שלי, ואני הייתי מלאכית השמחה והצחוק שלו. שמרנו על האהבה שלנו כמו שילדים שומרים על קופסת העוגיות שלהם. חיינו על שמחת נעורים והתקיימנו מהאדרנלין.

     

    היתה לו עבודה מוזרה שהעסיקה אותו כמה שעות ביום, עם זקן גרמני אחד. מיצי היה קורא לו ספרים, מדבר איתו קצת ומקשיב לעבר המפואר שלו. הייתי מבקרת אותו שם לפעמים. היינו זה את זה, מתפקעים מצחוק, הולכים מכות מרוב שלא ידענו מה לעשות עם האנרגיה שפוצצה לנו את הוורידים, והזקן היה מסתכל עלינו ומחייך בטוב לב, זה היה מזכיר לו איך שפעם, כשגם הוא היה.

     

    הוא היה רודף אחריי בכל הבית, אני הייתי צורחת בצחוקים

    כל יום הייתי מגיעה הביתה בריצה אחר הצהריים ומעמידה סירים על הגז, עם כל המאכלים שהוא אהב. הוא היה מתקשר אליי ושואל מה אני מכינה לאכול, אומר שהוא רוצה תפוחי אדמה. הייתי צועקת עליו שלא יזיין את השכל, שאני לא מכינה כלום, ושיחפש את המשרתים שלו, שיאכילו אותו. בעוד אני מערבבת, מטגנת ומקצצת, הוא היה מתקשר מידי שעה ומתעקש לדעת מה הכנתי. הייתי צורחת עליו שיעזוב אותי במנוחה ושאין כלום לאכול! כלום!

     

    שולחן העץ המתפרק על המרפסת המתפוררת, עם נרות קטנים על המעקה, היו מוכנים כל ערב בשבע, כשהוא היה נעמד בפתח הדלת וקורא בקול דרמתי מבוים: woman, where is my dinner! הייתי עורמת כפות גדושות של פירה על הצלחת שלו ומשכנעת אותו במתיקות שלא כדאי לו לאכול עם לחם, כי זה סתם משמין, והייתי נמרחת על הרצפה מצחוק כשהוא היה קופץ בפאניקה אחרי שהכניס לפיו כפות גדושות של פירה תמים, שבמעמקים שלו התחבאו פלפלים חריפים, אדומים כמו אש, קטנטנים.

     

    הוא היה רודף אחריי בכל הבית, אני הייתי צורחת בצחוקים ובאימה, כשהיה מניף אותי כאילו אני עשויה נוצה, חונק אותי בנשיקות ונשיכות ומזיין אותי כאילו סוף העולם מגיע ומחר יש השמדה המונית של הפלנטה.

      

    היה מביא לי אורגזמה בשקט, מתחת לבגדים

    לפעמים היינו לוקחים כמה ימי חופשה ונוסעים, השכם בבוקר, לנסיעות מוזרות למסגדים ערביים, היינו מורידים נעליים ומתפעלים מהדממה, אחר כך היינו לוקחים אוטובוס מהתחנה המרכזית, מכל תחנה מרכזית שהיא, בכל עיר שהיא, ונוסעים לאן שבא לנו, אוכלים אוכל זול ומטונף במסעדות זולות ומטונפות, היינו יושבים בספסל האחורי של האוטובוס, והוא היה מביא לי אורגזמה, בשקט, מתחת לבגדים, בלי שאף אחד יראה, כשאני מעמידה פנים שאני ישנה, וכמעט שוברת את ידו הפנויה כדי לא לצרוח ברגע השיא. מיצי היה אלוף העולם הבלעדי בלהרים לי את החצאית, להוריד לי את הגרביונים ולשחק איתי במשחקים של גדולים. אחר כך היינו מסדרים את הבגדים, מסתכלים בעיניים, ואומרים מילים גסות בקול רם. אנשים רציניים עם הבעות חשובות היו נותנים בנו מבטים זועמים, אבל אנחנו רק התפוצצנו מצחוק עד שהם הצטרפו אלינו. האושר שלנו היה מדבק.


    שני גופות שרק רוצים להידבק (צילום: Shutterstock)

     

    במשך שנה וחצי העמדנו פנים שאנחנו היחידים בעולם, שהכל אפשרי ומותר. הסקס היה כמו חיבור של שני גופות שרק רוצים להידבק, להתחבר באיזה פטנט שלא יפריד אותם לעולם. פראי, עדין, עוצמתי ומופלא. בלילה, מתוך שינה, הייתי מרגישה אותו מחבק אותי חיבוק חזק, ומשחרר במהירות, לפני שאתעורר, הוא היה מבלה את הלילות בלהסתכל עליי ישנה, מנשק אותי במצח, ממלמל מילים שלא הבנתי אבל היה בהן המון רוך, ומבלה את שארית הלילה מעשן ליד החלון. לפנות בוקר הייתי רואה את צללית הגב החזק שלו ומחזירה אותו אלי למיטה, היינו מקווים, כל אחד בלב שלו, שאור הבוקר לעולם לא יגיע ושלא נצטרך לצאת אף פעם מהמיטה ששמרה עלינו מאוחדים ובטוחים מפגעי העולם הזה.

     

    ואז התחילו להגיע הטלפונים. דוקטור-אבא לקח את העניינים לידיו. הדוקטור החשוב מהווילה ברמת פלצני השרון אמר לו ש"די, מספיק עם השטויות, בוא ותתחתן עם מיצית. המשפחה שלה היא שידוך חשוב לקליניקה שלי. אתה לא באמת רציני עם הפלורה הזאת, נכון? וגם אם אתה רציני, אתה תמיד יכול להחזיק אותה, אתה יודע, מהצד. אין בזה שום דבר רע. מיצית מקבלת את הריגושים שלה מכרטיסי אשראי, לא מדברים שגורמים לה להזיע.. חה, חה, חה..."

     

    למיצית היה מקצוע חשוב ונחוץ – היא היתה בוגרת הפקולטה למדעי השום דבר באוניברסיטת תל אביב למטרות והגדרות שלא מסבירות כלום. וככה נגמרה האהבה היפה שלי. ברגע אחד. באכזבת עולם.

     

    זה לא שהוא לא אהב אותי, מיצי. הוא דווקא היה משוגע עליי, והפרידה גרמה לו להרגיש כאילו מישהו חותך אותו לאט בסכין. הוא ניסה למתוח את הקץ, ולהוכיח שהוא ציפור קטנה וחופשית, אבל אבא-דוקטור לא קנה את הציוצים שלו. אבא החליט, אבא קבע, יהי שם אבא מבורך!

     

    יכולתי לצעוק, לצרוח ולבעוט, אבל שום דבר לא היה מחזיר אותו אליי. אז הצטנפתי בפינה שלי והסתכלתי מהצד, בשנאה, איך מיצי ומיצית הולכים להיות מר וגברת קלינטון.

     

    התפכחתי.

     

    ואכלתי את הלב. אכלתי את הלב. אכלתי את הלב.

     

    הכעס שלי לא עבר. הוא נשאר תקוע איתי. פיתחנו מערכת יחסים מפוארת. מאמנת האהבה הזכרית של מועדון הלבבות השבורים הזמינה אותי לשיחה מלב אל לב וניסתה ללמד אותי ללחוץ על הכפתור הפנימי שלי, שאחראי על הרגשות, ולנסות להדליק אותו מחדש, אבל היא לא הייתה בכיוון. היכולת שלי להתאהב מחדש הלכה לעזאזל.

      

    ואז הגיעה יום אחד המעטפה לתוך התיבה שלי. הם הדפיסו תמונה יפה שלהם, מצרפתים זה את זה על מדרגות בנין נטוש בנווה צדק, ממלכת צילומי החתונה, והכריזו שחדרי הלב שלהם התחברו סוף סוף והם מביאים לידי משמוש את האהבה שלהם. משפחה יפה וחדשה קמה בישראל.

     

    שתיתי את כל היין של העולם, עד שהאלכוהול השתלב לי חזק וברור בדם, ואז וסימסתי הודעה נבזית למיצי:

     

    מי ילד טוב של אבא?! מי תרם את הלב שלו לשולחן הקצבים? מי הקריב את השמחה שלו תמורת חופן שקלים סינטטיים? אני אשתה לכבוד היום הגדול שלך, שפן קטן שלי, אבל ביום הגדול שלך אני אהיה עסוקה בלשפוך דמעות של רחמים, עליי ועליך, אפס דביל.

     

    שמרתי את ההודעה ב'טיוטות' וקיוויתי שהוא יקבל אותה בכל זאת. הוא תמיד קרא אותי בלי מילים שצריך ממש להשמיע.

     

    מיצית התאכזבה מאוד שלא הגעתי לנשק אותה מתחת לחופה המעוצבת שלה, אז היא שלחה לי, דרך הפיכסבוק, את הווידיאו של חתונת המאה. למקרה שאני אוכלת את הלב שהפסדתי את היום הגדול שלה.

     

    נהרות הדמעות שלי ששפכתי הצליחו לשעמם אותי בסופו של דבר, אז יצאתי מחדש אל החיים.

     

    הקמתי את בית הספר של בלה פלור להתפכחות מהירה ויעילה מחלומות ורודים. אנחנו לא מקבלים תלמידים חדשים. אנחנו מקווים שאף אחד לא יזדקק לנו.

     

    הבלוג של בלה פלור

     


     


    פורסם לראשונה 23/06/2011 10:03

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיצי ומיצית המגניבים מתכננים את העתיד שלהם
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים