שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    עד מתי יקנו נשים עם פרות? ביקור בדרום סודן

    צור שיזף היה לאחרונה במדינה שהכריזה אתמול על עצמאותה - בערים שהתחילו כמחנות עבדים של הערבים, והיו עד היום נתונות לחסדי הצפון המוסלמי. בשיט על חלק מהנילוס גילה שהוא עשיר, כי יש לו שלוש בנות שאותן אפשר למכור

    הטלוויזיה הייתה פתוחה על אל-ג'זירה כשהגעתי לפני כמה חודשים למלאקאל, העיר הצפון-מזרחית של המדינה החדשה דרום סודן. אתמול (שבת) היא החלה לפרוש את כנפיה הכואבות ולייבש אותן בשמש החמה של הנילוס הלבן, אחרי עשרות שנים של הצטנפות במלחמת אזרחים.

     

     

    עיר, במונחים של דרום סודן. מהנמל, כלומר מהמקום שבו נשענה הארבה הקדמית על גדת הנילוס הלבן, ועד למתחם של יוניצ"ף במרחק של קילומטר משם, הוליכה דרך עפר רחבה. מלקאל היא אוסף של דרכי עפר, שתי וערב של רחובות רחבים מאוד, שמשני צדדיהם מתחמים המוקפים בחומות פח שבתוכם שוכנים משרדי יוניצ"ף, ארגון אוקספם ותוכנית המזון העולמית של האו"ם. ארץ חדשה, שנולדת מכוח בינלאומי, היא אתר הקינון של ציפורי הטרף הבינלאומיות.

     

    צילום: צור שיזף

     

    משמאלי עמד המסגד. חום, גדול, המגדל שלו מקדם את פני המפליגים על הנהר. סוחרי העבדים ירדו לפה כדי לבזוז ולחטוף את אנשי שבטי הנילוס צפונה. ראשיתה של מלקאל, כמו יישובים אחרים, כ"זאריבה" – מחנה עבדים, שהתפתח לתחנת שיט שהפכה לעיר. המסגד נראה נטוש. האיסלאם נסוג צפונה.

     

    במכשיר הטלוויזיה שדיבר לחדר הריק של מתחם יוניצ"ף, נערך דיון בסוגיית שמה של המדינה החדשה. הלינגואה פרנקה של האזור היא ערבית. סוחרים ערבים הם אלו שפתחו לפה את הדרך. הם אלו שהובילו גם את הלבנים הראשונים שהגיעו לכאן בחיפוש אחר מקורות הנילוס.

     

    250 דולר ללילה

    בדרום סודן קוראים לערבים פארנג'. כך גם מכנים את כל מי שהוא לא שחור באמת, ואף אחד לא שחור כמו הדינקה, הדדינקה, הנואר והשיילוק. הערבים קוראים לכל מי שהוא לא ערבי "עביד". עבד.

     

    כשנחתתי בג'ובה, בירת המדינה החדשה, לא היה לי מושג איפה העיר. הקבלן ההודי שבונה כאן כביש כבר ארבע שנים, הוריד אותי ליד מלון. המלון עלה 250 דולר ללילה. פרנקו, פקיד הקבלה בן ה-25 שבא ממלקאל, אמר שכל המלונות בג'ובה יקרים ושאסע למחנה שנמצא ליד הגשר של ג'ובה, שם הכי זול.
     

    לקחתי לשם "בוטה בוטה", אופנועים של 125 סמ"ק שהם המוניות של ג'ובה. עם התרמיל על הגב, שתי רגליים באוויר ומצלמה מוצלבת, נסענו על כביש מבוקע ודרכי אבק עד לשער המחנה – סוג של מלון שהיה מורכב מצריפים דקי עץ בצבע כחול מתקלף. המזגן היה ישן אבל עבד ומים פושרים יצאו מהמקלחת. 85 דולר. במקומות אחרים היה החדר הזה שווה אולי חמישה, אבל בג'ובה זה הכי זול.

     

    ירדתי לנילוס. להקה ניגנה ושרה מוזיקה קאריבית במקצב אפריקני והאתר נראה כמו מקום שבו אנשים עם כסף באים להירגע ממוראותיה של אפריקה. הזמנתי בירה והבטתי בנילוס שזרם מתחת לגשר של ג'ובה, נושא איתו ענפים בדרכו צפונה לחרטום, שם ייפגש עם הנילוס הכחול.

     

    "כאן האדמה שחורה, כמונו"

    הסובאט הוא יובל של הנילוס הלבן ונהר אדיר בפני עצמו שיורד מהרמה האתיופית. שאלתי מאיפה יוצאות הסירות. שם - הצביע מישהו לכיוון הנהר. מתחת לגדה הגבוהה עמדה סירת ברזל מוארכת.

    "מתי מפליגים?" שאלתי את אחד הצעירים שהצטופפו ליד בקתה כחולה.

    "עכשיו!"

    "יש לי זמן ללכת להביא דברים?"

    "כמה זמן ייקח לך?"

    "שעה."

    "כן. אבל מהר!".

     

    צעדתי בחזרה בחום, חוזר דרך השוק וגדת הנהר שבה נשים חשופות חזה כיבסו וילדים קפצו לתוך המים החומים אדומים.

    כשחזרתי לסירה התיישב לידי נער עם עיניים סקרניות. ניאל לואל בא ממלקאל, אבל היה בדרך לאתיופיה כדי ללמוד. הוא למד שנה באוניברסיטה של חרטום וביקש שאכתוב מכתב לשגרירות ואסדר לו ויזה כדי שיוכל ללמוד באתיופיה, על אף שהדרום פתח עכשיו אוניברסיטה בג'ובה. הוא רוצה להיות וטרינר.


    כל אשה ומחירהּ. "עוד מעט נתחתן כמו במערב" (צילום: צור שיזף)

     

    "באיזה צבע האדמה בארץ שלך? לבנה כמוך? כי כאן האדמה שחורה, כמונו", אמר קצין המודיעין הצבאי מהנואר ששט איתי על סירת הברזל הארוכה והאיטית. הנהר היה מלא ציפורים. שפמנונים כבירים הציצו מהמים. בסבך הקנים שעל הגדות היו לטאות ירוקות ענקיות שנמלטו במהירות זחלית כשהסירה התקרבה אליהם. הגדות עצמן גבוהות מהנהר בחמישה מטרים, מסמנות עד לאן גואה הסובאט בתקופה הרטובה שבין יוני לאוקטובר.

     

    בתים בודדים, בקתות, טוקולים עגולים ניצבו על הגדות. בראש גג הקש שלהן מעין צלב. הנצרות בדרום סודן הולכת ומתחזקת. יש פחות עירום. הפשטות החשופה הופכת לבושה ולצניעות. הנצרות עומדת לעומת האיסלאם, אבל גם היא מקבלת פה פרשנויות רחבות, חלקן נטועות באמונות ומנהגים קדומים ממנה.

     

    נישואי יום ונישואי לילה

    "כמה נשים יש לך?" שאל קצין המודיעין. מידע זה כוח.

    "אחת".

    "אתה זקן", קבע הקצין. היו לו עיניים כהות ופנים רציניים והוא ידע המון על כל דבר, אבל כשהסרתי את הכאפייה שלראשי היה מופתע. "אתה לא זקן! עכשיו אני רואה שיש לך עוד הרבה שערות חומות. אתה עוד צעיר, אתה צריך להתחתן עם עוד נשים. לי יש שלוש ואפשר גם עשר. לך רק אחת?"

    "ככה מקובל אצלנו".


    משני צדי הדרך מתחמים של כוחות בינלאומיים. אתר קינון (צילום: צור שיזף)

     

    "לא בסדר", פסק הקצין. "אין לך כסף לפרות? אצלנו אתה יכול להתחתן גם עם עשר נשים אם יש לך מספיק פרות".

    "כמה נשים יש לך?"

    "אחת, כי אני צריך לאסוף עוד פרות".

    גם אני. "כמה פרות שווה אשה"?

    "תלוי. שלושים".

    "וכמה עולה פרה?"

    "בין 350 ל-700 סודני. לכן יש לי רק שלוש. אני חוסך פרות עכשיו", הסביר הקצין ושאל כמה ילדים יש לי.

    "שלוש בנות", השבתי.

    "אז אתה עשיר. אתה יודע שאצלנו אומרים שילדות זה זהב. אתה יכול לקבל על כל ילדה שלושים פרות ואז לקנות עוד נשים ולהוליד עוד ילדות ולקנות עוד נשים...".

    "אצלנו זה לא עובד ככה".

    "למה? אתה עוד צעיר, בוא לסודן. אתה רוצה לקנות אשה? אני יכול לסדר לך. נואר? דינקה? שיילוק? טופוזה? תן לי את המצלמה שלך, אני רוצה לצלם אותך. צלם את הפרות. כמה היא יפה הפרה הזו, צלם, צלם".

     

    צילום: רויטרס

     

    בשלב הזה התערב ניאל הסטודנט בשיחה והסביר שלא משלמים אותו סכום על כל אשה. "יש נישואי יום ונישואי לילה", פירט ניאל, "אם תלך לבקש את ידה ביום, תשלם הרבה, אבל אם היא תבוא לשכב איתך בלילה בבית שלך – כי אצלה בבית אי אפשר – אז תשלם הרבה פחות. אולי שמונה פרות".

     

    "זה ייעלם", העיר המורה ממלקאל שהקשיב לשיחה, "היום משלמים מוהר בכל מיני צורות. אבל זה ייגמר ויתחתנו פה עוד מעט כמו במערב". חבל, חשבתי לעצמי. משתחררים מהערבים ומשתעבדים מיד למערב.

    פורסם לראשונה 09/07/2011 23:11

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דרום סודן באופנוע. המונית המקומית
    צילום: צור שיזף
    חוגגים היום את הקמת המדינה
    צילום: AP
    מניפים דגל חדש, עם תוספת כחול-צהוב
    צילום: AFP
    מומלצים